רואים עולם | המשבר בשירות החוץ כשעת כושר לתיקון הדיפלומטיה והמחשבה המדינית הישראלית || גיא רונן

גם סכין מנתחים חדה במיוחד תתקשה לזהות מדיניות חוץ מגובשת, רציפה וברורה המובילה לאורך השנים את מדינת ישראל – ולא בכדי. הנסיבות שבהן הוקמה, כמו גם שעת החירום המתמדת שבה היא נמצאת, הנציחו את הדומיננטיות של לובשי המדים ויוצאי הצבא במערך הייעוץ וקבלת ההחלטות, הנוטה משום כך לבחון את המציאות “מבין כוונות”. כך, השיקול הצבאי הצר, שאמור להיות רק מרכיב אחד, אם גם מרכזי, בשיקולי הביטחון הלאומי – הופך לחזות הכול. 

התוחלת המדינית, שאמורה להיות סיבת המלחמה ופתח היציאה ממנה, נדחקה לאורך השנים לקרן זווית. “המאמץ המדיני” נתפס כמשני בחשיבותו ונכנס רק בשלבי המערכה האחרונים. ממחיש זאת היטב המושג “שעון החול המדיני”, כמו היה ה”מדיני” זבוב טורדני שמפריע לתותחים לירות. מכאן קצרה הדרך לפלונטר העזתי ולגישת הסבבים ותו לא. אפילו בעתות שגרה, מי שמנהל את יחסי החוץ של ישראל עם מדינות המפתח אינו משרד החוץ בעל הידע המצטבר והמומחיות הדיפלומטית, כי אם אותו מילייה עצמו: המוסד, אגף התכנון של צה”ל, שליחים אישיים מטעמו של ראש הממשלה והמועצה לביטחון לאומי.    

בשנים האחרונות – שנות שלטון נתניהו – פורק משרד החוץ גם מנכסיו האחרונים. משאביו הידלדלו, מעמדו התערער, מחלקותיו וסמכויותיו פוזרו בין משרדי פיצוי וכיבוד, עד שלתקופות ממושכות אפילו שר במשרה מלאה לא הוקצה לו. אבל מה שקרה לכוח האדם ולתקציב הוא כאין וכאפס לעומת המדיניות עצמה: ישראל נקטה לראשונה צד ברור ונחרץ בפוליטיקה הפנים-אמריקאית, למגינת ליבם של רוב יהודי ארצות-הברית ותוך סיכון יחסיה עם ממשל דמוקרטי עתידי. היא פנתה לבריתות חדשות עם משטרים לא ליברליים, תוך הלבנה בלתי נתפסת של חלקם של עמים שונים בשואה; והעצימה איומים שוליים יחסית כמו ה-BDS, כשבלשה אחר פעילים במעברי הגבול ובכך הביאה להקצנה נוספת בביקורת כלפיה. 

על אף שממשלה נבחרת על מנת להוביל מדיניות משלה, ישנם עקרונות יסוד שחייבים להישמר באופן רציף. כקווים מנחים לעקרונות מסוג זה מציע נייר זה את הסנטימנט הדמוקרטי – שיבהיר אילו רעיונות תקדם ישראל, למי תושיט יד ולאילו סוגי משטרים וגורמים לא תמהר להתקרב; הסנטימנט היהודי – שיקדם דיאלוג עם יהדות התפוצות; והסנטימנט המוסרי-היסטורי – שיבחן, לצד ריאל-פוליטיק הכרחי, גם שיקולים ערכיים, למשל: לא יאפשר סחר בנשק עם אזורים מוכי פשעי מלחמה, יחייב החרפת יחסים עם ממשלות הכוללות גורמים אנטישמיים וימנע צעדים כמו ההצהרה המשותפת לראשי ממשלות ישראל ופולין, המכחישה בפועל את חלקם של הפולנים בשואה.

רפורמה כוללת, שתגדיר קווי יסוד למדיניות החוץ הישראלית ותבטיח את תפקודו של הגוף המקצועי המופקד על יישומה, היא צו השעה. בכוחה להקנות סל כלים אמיתי לקברניט, עם ראייה של כלל מרכיבי הביטחון הלאומי לאור השקפה מדינית סדורה, עבודת מטה מקצועית ושיקולים ארוכי טווח.

כתיבה: גיא רונן | הנחייה: טל ויינטראוב ועמית בן-צור | עריכה: ניר רייזלר | קוראים חיצוניים: ד”ר נמרוד גורן, ד”ר אלון ליאל וד”ר נחמן שי

התוצאות הישירות של היעדר מדיניות חוץ ברורה

על כל משרד ממשלתי לנהל את התחום שעליו הוא אחראי לאור מדיניות יציבה וברורה, המתבססת על ידע מקצועי נרחב שנצבר באופן שיטתי ומציבה לנגד עיניה שיקולים ארוכי טווח. מדיניות שכזו נחוצה לישראל בתחום יחסי החוץ שלה לא פחות מאשר בקביעת סדרי העדיפויות התקציביים, ביחס לשלטון החוק והרשות השופטת, בחינוך ובבריאות. אולם הזיקה ההדוקה של מדיניות החוץ של ישראל לשיקולים ביטחוניים, ולעתים אף הכפפתה להם, הציבו בפניה אתגר משמעותי בכל הנוגע לגיבוש עקרונות יסוד וקווים מנחים למדיניות משרדית מהסוג שתואר לעיל. במהלך העשור השני של שנות האלפיים, ככל שהמתח בין חלקים במערכת הפוליטית לבין מוסדותיה הממלכתיים של המדינה הלך וגבר, אתגר זה אף התחדד והעמיק. 

מדיניות היא תולדה של השקפת עולם וערכים, המתקיימים בסד שלם של אילוצים. לא אחת היא פרי הפשרה. אך בכל הנוגע למדיניות החוץ הישראלית, לאורך השנים ובפרט בעשור האחרון, הרי שזו מונחית שיקולים ממוקדים ומיידיים ולפרקים מתאפיינת בסתירות פנימיות. על רקע זה, בולטת יותר מתמיד נחיצותה של מדיניות חוץ שתיקח בחשבון את הערכים והחזון שעל יסודם קמה מדינת ישראל, ואת משמעויותיהם הדמוקרטיות, היהודיות, המוסריות וההיסטוריות.

ניתן כמובן לזהות מדיניות ופעולה תואמת סביב מהלכים קונקרטיים (למשל: הסכמי אוסלו, ההתנתקות, שאיפות הסיפוח וההכרה בירושלים כבירה, או להבדיל, נגד הסכם הגרעין עם איראן). אולם ישנו עולם שלם בחוץ, והסוגיות הבוערות ביותר שעימן מתמודדת ישראל (כגון הפלסטינית והאיראנית) אינן חזות הכול. יש לשאוף לכך שמדיניות החוץ הישראלית בכללותה תתאפיין בבהירות ובתיאום בין-משרדי מהסוג שהמדינה מגלה בהתמודדותה עם סוגיות מפתח ספציפיות. לפיכך, על השמאל הציוני לשוב ולעסוק בצורך להשיב את השיקול המדיני הרחב אל משוואת יחסי החוץ של ישראל, ולא להסתפק בביקורת על צעדים קונקרטיים שננקטים או שאינם ננקטים בתחום זה. 

שינוי כיוון אנטי-ליברלי

בשנים האחרונות ראינו כיצד ישראל מפנה עורף לבריתות ותיקות ואף לחשובות ולחזקות שבמדינות אירופה, ומנגד, מתקרבת למשטרים עם רמת דמוקרטיה וליברליות פחותה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהלבנת חלקן של אומות בשואת יהודי אירופה; בנקיטת צד בפוליטיקה הפנים-אמריקאית, תוך הפניית עורף לצד השני, הדמוקרטי, של גבעת הקפיטול; ובפגיעה ביהודים הלא אורתודוקסים בארצות-הברית, אשר מסורתית מבכרים דווקא את המפלגה הדמוקרטית. במקביל לכך, ישראל מתעקשת לשמר את הסטטוס-קוו בנושא הפלסטיני ולא לקדם שינוי כיוון יסודי. 

שיקולי ריאל-פוליטיק נוסח “האויב של אויבי הוא שותפי”, הם כמובן לגיטימיים, אך נראה כי הפכו ליחידים. זאת, עד כדי אשליה שישראל היא מעצמה בת המאה ה-19, המונהגת על פי עקרונות ה-Balance of Power Politics במעין משחק סכום אפס, או שהיא סבורה שביכולתה לפתור את בעיותיה לבדה ללא תלות בסחר חוץ (“עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”). הדבר הוא כמובן חלק ממשבר עולמי עמוק בדמוקרטיה ומקריאת התגר על הסדר העולמי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה. אך אין זו סיבה ליישר קו עם המגמה: התמוטטות הסדר ודאי שאינה תורמת ליציבותה של ישראל. 

בהיעדר מסורת “מדינית”, שאיננה רק “ביטחונית”, ביחסי החוץ שלה, יכולה הממשלה ליצור מצג שווא שלפיו ביקורת על מעשיה של המדינה בשטחים שוות ערך להתנגדות לה ולעצם קיומה. בדרך זו אף מעלה ישראל במו ידיה את קרנם של פעילי BDS קיקיוניים כאשר היא מסתבכת ברדיפות סרק אחריהם במעברי הגבול ובאקדמיה, מה שתורם לפיחות נוסף במעמדה בעולם. 

סיכון העורף האסטרטגי

היעדרה של מסורת מדינית מגובשת, ברורה ומתמשכת הביא בשנים האחרונות למפנה היסטורי חמור במיוחד, שבמסגרתו הפכה ישראל את עצמה לסלע מחלוקת בפוליטיקה האמריקאית. מסורת ה-Bipartisanship (התמיכה בישראל כקונצנזוס חוצה-מפלגות בארצות-הברית) התפוגגה בצל הזדהותם הערכית והפוליטית הגוברת של ממשלת ישראל ונתניהו בפרט עם הימין הרפובליקני וממשל טראמפ. זאת, תוך סיכון אמיתי של העורף האסטרטגי שלנו – יהדות צפון-אמריקה, אשר קשורה גם לעצם זהותנו ואין להתייחס אליה במונחים תועלתניים בלבד. תהליכי עומק בארצות-הברית, כולל בקהילה היהודית, כבר נותנים את אותותיהם ועלולים לשנות בתוך מספר שנים את תמונת האהדה האוטומטית לה זוכה ישראל ואת היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. ספק אם בירושלים יש מי שנותן על כך את הדעת ונערך כבר היום, למשל, לחזרה אפשרית של הבית הלבן לידיים דמוקרטיות.

אבל הבעיה שורשית ועמוקה יותר. מי שמנהל את היחסים עם מדינות מפתח אינו משרד חוץ עצמאי ומקצועי, כי אם שליחים אישיים מטעם ראש הממשלה או המוסד. מערך החוץ הפורמלי ממודר זה שנים גם מהתהליך המדיני מול הפלסטינים (ככל שהוא מתקיים). כך יכולה שרת משפטים לקבל את האחריות על ריכוז המו”מ המדיני במנותק ממשרד החוץ. כך יכולה גם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת להקדיש כמעט את כל זמנה ומרצה לביטחון ולהפקיר את החוץ. בשנים האחרונות הידלדל משרד החוץ מנכסיו, כשעוד ועוד נציגויות נסגרות, אלו שנותרות סובלות ממצוקה כספית עד כדי חוסר יכולת לארח קולגות ועיתונאים, וקורסי הצוערים מתקשים למלא את שורותיהם במועמדים איכותיים ומבטיחים.

היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל

היו אומנם שרי חוץ שסביב אישיותם או עוצמתם הפוליטית קיבל “המאמץ המדיני” תוקף רב יותר. מי שייסד את משרד החוץ והניח את אבן הפינה למדיניות החוץ הישראלית היה משה שרת. האחרון יכול לזקוף לזכותו את הסכמי שביתת הנשק ואת ההכרה דה-פקטו בגבולות המדינה הצעירה. כשר החוץ הראשון, חתר לפשרה עם העולם הערבי והיה לנציג הישראלי הראשון שנשא נאום על במת העצרת הכללית של האו”ם. הוא הוביל מדיניות של אי-הזדהות בעימות הבין-גושי המתהווה, עד שהבין כי יש לפנות למערב. שרת גם היה מאדריכלי הסכם השילומים, עליו חתם עם קנצלר גרמניה המערבית אדנאואר. שליטתו בשפות זרות, כמו גם ההערכה והיוקרה שלהן זכה בעולם, עמדו לזכותו ולזכותה של ישראל בשנותיה הראשונות. בימיו התעצב משרד החוץ כגוף חשוב ומוביל, שאף התנגד למבצע קדש ולבחירת ישראל לזהות עצמה עם האינטרס הצרפתי. תקופה זו מדגימה כיצד היווה אז משרד החוץ בסיס למעמד, השפעה ויוקרה. אך המחלוקות הגדולות עם בן גוריון, שביכר את הראייה הביטחונית, מסמנות גם את הכיוון להמשך.   

הדוגמה הבולטת למעמדו המרכזי של משרד החוץ בעבר היא כמובן אבא אבן, אבי הדיפלומטיה הישראלית, שהביא עימו משנה סדורה, חזון ופעלתנות. אבן היה לקולה של ישראל לקראת מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים ולאחריהן, והיה לו חלק חשוב בעיצובן של החלטות 242 ו-338 במועצת הביטחון של האו”ם. סמכותו המקצועית והיחסים הבין-אישיים שהשכיל לרקום עמדו ודאי לזכות המדינה והנהגתה בשעות משבר והכרעה. יותר מכול, סימל אבן את האתוס שמלווה את הציונות מראשיתה: לקיחת גורלנו בידינו, הנחת תכניות על השולחן וקידומן, יוזמה והובלה ושינוי פני המציאות.   

גם בכהונתו של שמעון פרס, מכוח אישיותו ועוצמתו הפוליטית, הייתה למשרד החוץ השפעה רבה יותר על עיצוב המציאות, מה שבא לידי ביטוי בהסכם לונדון בממשלת שמיר ובהסכמי אוסלו בממשלת רבין. לימים הפך פרס גם את משכן נשיאי ישראל, ולאחר מכן את מרכז פרס לשלום, למעין משרד חוץ שני (בין היתר נוכח חולשת “הראשון”), כשהוא רואה עצמו כמייצג את ישראל בעולם כולו.

ציפי לבני מהווה אף היא במידה מסוימת דוגמה לעצמאות וחשיבה שונה מהמקובל, כפי שעולה למשל מדו”ח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה. בכהונתה הייתה לקול שלכל הפחות, לא ניתן היה שלא להתחשב בו. גם במקרה זה שימשו אישיותה וכוחה הפוליטי מכפילי כוח גדולים מהמשרה עצמה. ולראיה, בתפקידה האחרון כשרה – במשרד המשפטים – קיבלה לידיה גם את “תיק” המשא והמתן המדיני, תוך מידורו של משרד החוץ הרשמי מהתהליך.      

אך כל אלה הם בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. על פי רוב, ה”מדיני” נתפס כמטרד, במקום ככזה שבשמו ולמענו נפתחה המערכה מלכתחילה. 

מבוכת השמאל

לאורך יובל שנים, נרמול הכיבוש הוא אולי ההצלחה בהא הידיעה של מערך החוץ הישראלי. מכבש הלחצים על ישראל, למרות החזקתו של עם שלם ללא מימוש זכותו להגדרה עצמית ועם זכויות אדם מוגבלות למדי, הפך כמעט זניח. ישראל צורפה למועדוני כלכלה ומסחר, דיפלומטיה ואקדמיה, תרבות וספורט, ומיותר לציין – מודיעין וביטחון. מפעל החרם, חרף ניסיונות מלאכותיים מבית ומסיבות פוליטיות להעצימו, תפס מקום משני בחיי המדינה והאזרחים. “הצונאמי המדיני” שמפניו הזהיר אחד מראשי השמאל הציוני, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, בשבתו כשר הביטחון של נתניהו במרס 2011, בושש לבוא. 

בתקופת נתניהו דווקא חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל עם מדינות רבות, בדגש על אלו הנשלטות בידי משטרים ומפלגות מהימין הפופוליסטי. שגרירות ארצות-הברית עברה סוף כל סוף לירושלים, וממשלו של דונלד טראמפ הכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן. נכון לעכשיו, ניתן לומר כי המחיר המדיני שמשלמת ישראל על אי הקמתה של מדינה פלסטינית הוא מוגבל, ואף הולך ומצטמצם.           

כל אלה מציבים את השמאל הציוני בפני דילמה לא פשוטה. הוא מתקשה לצאת חוצץ נגד ממשלות ישראל הימניות בסוגיות החוץ, בין אם לאור תמיכתו האותנטית במהלכים כמו העברת השגרירות וההכרה בגולן; בין אם בשל תמיכה – או מבוכה – ביחס להתמודדותה עם האיום האיראני; ובין אם בשל חוסר יכולת למתוח ביקורת ולהציג אלטרנטיבה אמיתית למה שנראה כהצלחה בתחום החוץ, עם פריצות דרך מול ארצות ענק רוויות הזדמנויות עסקיות כהודו וברזיל. 

אלא שלעיתים, מה שנראה כהצלחה עלול להתברר כקצר מועד ואף לגבות מאתנו מחיר כבד בטווח הארוך. וכאן למחנה השמאל חייבת להיות תשובה אחרת. תשובה מקיפה וכוללת, שלא מסתפקת רק ב”חתירה לשלום” ו”סיום הכיבוש”, מבלי לזלזל חלילה בחשיבותם של יעדים אלו. תשובה שמתיישבת עם החלופות שהוא יודע היטב להציב בשאר התחומים, בדגש על הדמוקרטי והסוציאל-דמוקרטי.

קווים מנחים לגיבוש מדיניות החוץ של ישראל

מדיניות חוץ רחבה, הנובעת מזהותנו ומערכינו כחברה וכעם, היא צו השעה. יותר מתמיד נחוצה לנו צורת התבוננות אלטרנטיבית, שאינה ביטחונית בלבד. כזו שזוכרת כי המלחמה – ודאי בעימותים א-סימטריים ולא בין-מעצמתיים – היא המשך המדיניות בדרך אחרת וכלי לעיצוב סדר אזורי. לפיכך, המאמץ המדיני והמחשבה המדינית לא יכולים להיפתח רק באמצע המערכה או לקראת תומה. פרספקטיבה כזו תוכל לנפץ את תקרת הזכוכית של המדיניות הישראלית ולהכניס לתוכה גם את השיקול המוסרי.  

ייאמר מיד: ככל מדיניות, גם מדיניות החוץ היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. אמצעי להצלחה וצמיחה של המדינה, לרווחה ושגשוג של תושביה, ולפעמים גם ל”תיקון עולם”, קרי, לקידום טובת הכלל מתוך שיקולים מוסריים. בהיעדר אבני יסוד למדיניות החוץ, עקרונות מנחים עבורה, תוקף מקצועי לנדבכיה השונים וגוף חזק ואפקטיבי האמון על פיתוחה וריכוזה, עלול התחום כולו – כפי שאכן קרה בשנים האחרונות – להתרוקן מכל תוכן. 

זו הסיבה לכך שעד כמה שניתן, חייבים ערכי היסוד והקווים המנחים למדיניות החוץ להימצא מעל להנהגה המתחלפת ולרוב הקואליציוני. הם יכולים להשתנות בהתאם לנסיבות, אולם לא בתדירות גבוהה, ובוודאי לא לזגזג עם כל משב רוח. כשם שרוב מוחלט בכנסת לא אמור להחזיק ביכולת לשנות את צביון המדינה כיהודית ודמוקרטית, ייתכן שגם מכירת נשק לרודנים המבצעים רצח עם, פעולה נגד האינטרס של יהדות התפוצות לזרמיה ופגיעה בפונקציה הממשלתית האמונה על יחסי החוץ, אמורות להיות בגדר טאבו. 

בנקודה זו עולה דילמה: האם שרטוטם של קווים מנחים ארוכי טווח ובני קיימא מצריך קונצנזוס נרחב סביבם, גם במחיר של פשרה ערכית ופוליטית, או שמא מוטב להתעקש על השקפת עולם וסדר יום כאידיאל שלאו דווקא ימומש בעת הזאת? כך או כך, הבלטה ציבורית של הצורך במדיניות חוץ ברורה שתתבסס על עקרונות וערכי יסוד, ולבסוף עיגונם של אלו במסמך מכונן או בחקיקה, יהיו בבחינת בשורה אמיתית. מתווה שכזה למדיניות יתבסס על שלושה עוגנים מרכזיים – שלושה סנטימנטים, ובכל אחד מהם כמה קווי מדיניות שחשוב לקדם.

הסנטימנט הדמוקרטי

“תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה  נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל, אינה מציינת באופן מילולי את היותה “דמוקרטית”. אולם היא מפרטת את מרכיבי הדמוקרטיה המהותית, בשונה מזו הפרוצדורלית גרידא, ואת עקרונות היסוד לבנייתה של חברת מופת. לכאורה, המדינה כדמוקרטיה במובן העמוק של המושג צרובה בדנ”א הישראלי. אולם במטרה להבטיח שתישאר כזאת גם בדורות הבאים, חייב המוטיב הדמוקרטי-ליברלי לבוא לידי ביטוי גם ביחסי החוץ: בבריתות שהמדינה קושרת, בערכים שהיא מקדמת ובקווים האדומים שהיא מציבה.

המפתח טמון בחיזוק של קשרים אסטרטגיים וכלכליים עם דמוקרטיות ליברליות בכלל ועם ליבת האיחוד האירופי בפרט. אומנם, אלו עוברות תהליכים לא פשוטים ונתונות במשברים פנימיים חריפים. ועדיין, זהו המחנה – ולא בריתות דוגמת פורום וישיגרד – שבו על ישראל להשתלב ולהתבלט, ליזום שדרוג יחסים דו-צדדיים ורב-צדדיים ולכונן ועידות פסגה. זהו חזון המייסדים, אשר בא לידי ביטוי במגילת העצמאות וייצג את עמדות רובו המוחלט של הציבור הישראלי בעת הקמת המדינה, וזה הדבר הנכון לעשותו, כלכלית, פוליטית ומוסרית כאחד. את הביקורת שנמתחת על מדיניותה בשטחים ישראל אינה חייבת לאמץ, אבל עליה לוותר על הנחת היסוד שלפיה כל ביקורת מונעת מאנטישמיות. 

במקרה הזה, לא פחות מן המעשה, חשובה גם ההלכה: מעין הצהרה שלטונית, שתצא מיד עם כינונה של ממשלה חדשה וכחלק מקווי היסוד המכוננים של הקואליציה, ואשר במסגרתה תסתייג ישראל באופן ברור ממשטרים ובריתות שבאופן מובהק אינם נמנים עם המחנה הליברלי, ואף בזים לו פומבית. במסגרת ההצהרה תתחייב ישראל גם להושיט יד לסיוע וקידום הרעיונות הדמוקרטיים-ליברליים במדינות מתפתחות ובאזורים נחשלים, בין היתר באמצעות סיוע כלכלי וטכנולוגי. אף שלהצהרה זו לכאורה אין “שיניים”, יש בה כדי להניח אבן דרך לקשרי החוץ העתידיים של ישראל ולאופן שבו היא רואה את מהותה וייעודה.

הסנטימנט היהודי

“אם כבר איפא”ק בתצוגת הטפה – בואו תטפלו במפלגה שלכם קודם, במדינה שבה אתם אזרחים. ועם המפלגות שלנו תתעסקו כשתהיו אזרחים במדינת ישראל”. 

זו הייתה תגובתה של הסופרת ואשת המדיה עירית לינור לביקורת שמתחה הקהילה היהודית בארצות-הברית על צירופם של גורמים כהניסטיים לרשימת הבית היהודי בבחירות לכנסת ה-21 – מהלך שיצא לפועל תוך הבטחת תמורה נאה מיו”ר הליכוד וראש הממשלה נתניהו. לינור ועמיתיה לא הסתירו בהזדמנויות שונות את סלידתם מהזיקה הדתית והעמדות הפוליטיות של הקהילות הלא אורתודוקסיות בצפון-אמריקה, כנימוק לצורך בהפחתת משקלן בחיינו בארץ. זהו קול מייצג לגישה רווחת בציבוריות הישראלית ובממשלות הימין בפרט.    

מדינת ישראל הוקמה כדי לשמש בית לאומי לעם היהודי באשר הוא. משחר המפעל הציוני ועד ימינו אנו, משימת העלייה והקליטה היא מהראשונות במעלה. אלא שנראה כי רק זרם אחד ביהדות נלקח בחשבון בשיקולי הפנים והחוץ כאחד. אם בסוגיית הגיור, אם במתווה התפילה בכותל, אם בתקצוב המוסדות בארץ ואם בקשר עם קהילות בצפון-אמריקה, הזרמים הלא אורתודוקסיים מקופחים ומבוזים מצד הממסד. בקשר עם ארצות-הברית בפרט, שהוא מקור העוצמה מספר אחת של ישראל ביחסי החוץ, נדמה כי הקהילות היהודיות כעורף אסטרטגי וכנקודת הייחוס הוחלפו בקהילת הנוצרים האוונגליסטים. השדולה הליברלית ג’יי סטריט נתקלת בדרך כלל בהתעלמות מצד ישראל הרשמית. 

בעיה נוספת היא כאמור שבירת מסורת ה-Bipartisanship, על ידי ההחלטה האסטרטגית של ההנהגה הישראלית לנקוט צד בפוליטיקה הפנים-אמריקאית, באופן שכמותו לא נראה מעולם. את המחיר משלמת הקהילה היהודית, שניצבת בתווך במבוכה רבה. זו חוששת כי לראשונה תידרש להכריע בין נאמנותה למדינת ישראל לבין היותה ליברלית מבית, עם אחוזי תמיכה גבוהים למפלגה הדמוקרטית.  

יש להבהיר, למשל דרך תיקון לחקיקה, כי ישראל היא מולדתו של העם היהודי באשר הוא, על כל זרמיו וקבוצותיו. היות שכך, הרי שבסוגיות המשפיעות במישרין על התפוצות, כגון מערך הגיור או מתווה הכותל, יש לקיים דיאלוג שוטף עם הקהילות מעבר לים.  

מהלך נוסף נוגע לשימור התמיכה בישראל כקונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית, ככל שהדבר תלוי בנו. פירוש הדבר הוא איזון בקשר עם המפלגות בארצות-הברית, לעת מערכת בחירות ובכלל, מצד ההנהגה הישראלית והנציגויות בצפון-אמריקה, ואי התערבות בפוליטיקה הפנימית של וושינגטון והמדינות השונות.

לבסוף, ראוי לבחון את אופי היחסים בין ישראל לתפוצות, ובפרט עם יהדות ארצות-הברית, שמתמקד יתר על המידה בתועלת הכלכלית הנשקפת למדינה כתוצאה מהם. ראוי לתהות אם לא הגיעה העת, בפרוס העשור השמיני למדינה ונוכח התחזקותה הכלכלית המתמדת והתעצמותה הצבאית, להגדיר את היחסים מחדש. ראוי שאלה יתבססו על היותנו עם אחד, עם כבוד הדדי וזהות היונקת משורשים ערכיים והיסטוריים משותפים. 

הסנטימנט המוסרי-היסטורי

ב-2017 דורגה ישראל במקום השמיני בייצוא הנשק העולמי. על פי דו”ח של מכון שטוקהולם לחקר השלום הבינלאומי (SIPRI), נשק כחול-לבן עמד בבסיס 2.9% מהמכירות הגלובליות בשנים 2017-2013. מנתוני האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון (סיב”ט) עולה כי ב-2017 זינק הייצוא הביטחוני הישראלי לשיא של כל הזמנים והסתכם ב-9.2 מיליארד דולר. כמעט מחצית מהעסקאות היו עם ממשלת הודו וחברות המסונפות לה. אולם במחשכים מתנהלות כל העת גם עסקאות אחרות. כך למשל דווח כי מכירת הנשק מישראל למיאנמר (בורמה) לא פסקה, וכנראה אף הואצה, בעיצומו של טיהור אתני שבוצע במיעוט המוסלמי במדינה. מבחינה רשמית, סירבה ישראל לאשר או להכחיש את הדיווחים התקשורתיים בנושא והסתפקה באמירות כלליות בדבר אי התערבות והיצמדות להחלטות מועצת הביטחון של האו”ם.  

הייצוא הביטחוני, הכולל גם את תחום הסייבר, הוא מרכיב מרכזי בתוצר הישראלי ובמאזן התשלומים. לעיתים, כפי שהומחש במקרה של חידוש היחסים עם צ’אד, ביכולתו אף לפתוח דלתות פומביות או בחשאי. אומנם, ישראל לא אמורה להטיל אמברגו נשק כולל על משטרים לא דמוקרטיים, מפלי מיעוטים או מגזרים, או כאלה שעלו בהפיכה צבאית. אולם בעיצומה של טרגדיה מעשה ידי אדם, המגיעה עד כדי רצח עם – ראוי שיישמע קול מוסרי נחרץ הנוגע לשותפויות האסטרטגיות שלנו ולמקומנו במשפחת העמים. 

יש מספר דרכים לעשות זאת: מאיסור סחר בנשק באזורים מוכי פשעי מלחמה; דרך הורדת מדרג יחסים עם מדינות המבצעות פשעים מסוג זה; ועד להתערבות פיזית, כעם שחווה מאמצי השמדה על בשרו, לעצירת הזוועה או למצער להפחתתה – אם בהגשת סיוע הומניטרי (כפי שעשתה ישראל במידה מוגבלת בזמן מלחמת האזרחים בסוריה), אם בקמפיין בינלאומי ובלחץ דיפלומטי להתערבות, אם בקליטה ולו זמנית של פליטים (כפי שנעשה ב-77′ מווייטנאם, ב-93′ מבוסניה וב-99′ מקוסובו) ואם, במקרי קיצון, בפעולה צבאית ישראלית. 

חשוב גם לזכור כי רשמית, ישראל טרם אשררה את האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק (ATT), והסתפקה בחתימה עליה בידי השגריר באו”ם כצעד הצהרתי. כך או כך, המבחן להיותו של אזור “מוכה פשעי מלחמה” חייב להתבסס על אמנות וקריטריונים מקובלים, עדויות מהשטח, החלטות של מדינות בעלות משטר דמוקרטי-ליברלי וגופים בינלאומיים האמונים על הנושא. אין לחכות בנושא זה רק להחלטות מועצת הביטחון המחייבות. 

המקום המרכזי שעל הסנטימנט המוסרי למלא במדיניות החוץ של ישראל מעוגן גם בתודעה ובזיכרון ההיסטוריים. “בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם”, נכתב בהגדה של פסח, בפרפראזה על פסוק מספר שמות. הציווי הזה מובן מאליו לעם היהודי לדורותיו: אין לנו מיתוס מעצב ומכונן יותר מהיותנו מיעוט נרדף הנאבק על חירותו, זכויותיו ועצם קיומו. ואולם בשנים האחרונות נראה יותר ויותר כי ישראל הרשמית, בשם אינטרסים מיידיים של הנהגתה, מוכנה להשלים עם מפלגות וגורמי קיצון הדבקים עדיין בסממנים אנטישמיים, ואף להלבין את פשעי העבר נגד העם היהודי. 

בבואו להציב אלטרנטיבה שלטונית, על השמאל הציוני להגדיר בהקשר זה תנאי סף לקשרי החוץ של ישראל. אלו חייבים להתבסס על ההכרה בכך שמעברו של העם היהודי נגזרות הן מלחמת חורמה באנטישמיות ובהכחשת השואה והשכחתה, והן רגישות מוסרית ואנושית כלפי כל צורה של רדיפה גזענית והפרת זכויות אדם, ובפרט פשעים נגד האנושות כגון טבח ממוסד, שהשואה הייתה הנורא שבהם. אפשרות פעולה אחת ממקדת את המהלכים בפוליטיקאים בעייתיים, אם גם תוך שמירת “עסקים כרגיל” עם הנהגת אותה מדינה שנתנה, או שנאלצה משיקולים פוליטיים לתת להם לגיטימציה. אפשרות שנייה היא הורדת דרג דיפלומטי באופן מיידי מול מדינה שלממשלתה נכנסו גורמי קיצון, שאינם רק בעלי שורשים אנטישמיים אלא גם משנה פעילה או מעשים של ממש. כך נהגה ישראל בשנת 2000, כאשר החזירה את שגרירה מווינה עקב הצטרפות מפלגת החירות בראשות יורג היידר לקואליציה. בשלהי 2017, כאשר שוב צורפה המפלגה לממשלה האוסטרית, הונחו חברי הממשלה בישראל להחרים שרים מטעמה. אפשרות שלישית היא מרחיקת הלכת מכולן: ניתוק מלא של היחסים, הובלת קמפיין בינלאומי והפעלת לחץ דיפלומטי בכל הדרגים נגד המדינה אשר בממשלתה נכללים גורמים מהסוג שתואר כאן.

מהלך נפרד יהיה התנערות ברורה של ממשלות ישראל מכל ניסיון לשכתוב ההיסטוריה, בהקשר  לפשעים שבוצעו נגד העם היהודי.

סיכום

מדינת ישראל נוסדה והקמתה הוכרזה בשעת חירום, שמבחינה משפטית לא בוטלה עד עצם היום הזה. הדומיננטיות ה”ביטחוניסטית” מורגשת היטב בהליך קבלת ההחלטות בה, בהשקפת עולמה וגם במילייה שמרכיב את קברניטיה. בכך מצטמצם מאליו סל הכלים העומד לרשותה, וכל שיקול אחר למעט זה הביטחוני הצר נדחק לקרן זווית. כתוצאה מכך, מעולם לא התקיימה בישראל מדיניות חוץ ברורה המתבססת באופן עקבי על קווי יסוד מוסכמים.

אומנם, בשנותיה הראשונות ובמשבריה הגדולים, השכילה ישראל להעמיד שרי חוץ בעלי שיעור קומה, חזון ודרך שמכוח אישיותם ידעו להתוות וליישם מדיניות דיפלומטית אשר קידמה תמיכה חיונית למדינה ואת מקומה במשפחת העמים. אולם אלו היו בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. 

אלא שכידוע, משבר הוא גם הזדמנות. דווקא מתוך המצוקה הנוכחית ניתן לצמוח, לחזק את היסודות הראשוניים שהונחו למדיניות החוץ הישראלית ולהוסיף עליהם נדבכים נוספים. באמצעות רוח חדשה, הצהרתית ומעשית, הבאה לידי ביטוי בשלושת הסנטימנטים המרכזיים שהועלו בנייר – הדמוקרטי, היהודי והמוסרי-היסטורי – ניתן לחולל תפנית בגיבוש מדיניות החוץ ובדיפלומטיה הישראלית. מהלך כזה, בשילוב עם רפורמה חיונית במערך החוץ עצמו אשר לא פורטה בנייר זה, ישלים את סל הכלים הנחוץ למדינת ישראל כדי לקיים וליישם מחשבה מדינית רחבה. 

הצבת הצורך החיוני של כל ממשל, ובפרט זה הדמוקרטי, בקווים מנחים למדיניות חוץ בהירה, שלמה ורציפה, שייקבעו לאור עקרונות כמו צדק, מוסר והושטת יד כלפי חוץ, ברוח מגילת העצמאות – תסייע למדינת ישראל למלא טוב יותר את תפקידיה וייעודה כמדינה יהודית ודמוקרטית.        

רשימת מקורות

אוני, אסף: “כשמפלגת החירות האוסטרית פגשה את הימין הישראלי”. גלובס, 28.7.18.

אזולאי, יובל: “הייצוא הביטחוני בשנת 2017 זינק לשיא של 9.2 מיליארד דולר”. גלובס, 2.5.2018.

אייכנר, איתמר: “שרת התרבות התקפלה: משואת התפוצות תודלק”. ידיעות אחרונות / ynet, 14.3.19.

בחור-ניר, דיאנה: “ישראל הודיעה על חידוש היחסים עם אוסטריה”. ynet, 29.7.03.

גרינצייג, אבישי: “בית המשפט העליון הכריע: לארה אל-קאסם תורשה להיכנס לארץ”. מעריב, 18.10.18.

הורוביץ, ניצן: “החרם שהולך ומתפוגג: קשרי ישראל והימין הקיצוני באירופה”. מכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית, ספטמבר 2017.

הורוביץ, ניצן: “עם הגב לעולם: מדוע כנסת ישראל מתעלמת מנושאי החוץ?”. מכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית, פברואר 2018.

וולף, פנחס: “לבני תהיה שרת המשפטים ותנהל את המו”מ מול הרשות”. וואלה, 19.2.13.

כהן, גילי: “נתניהו הנחה להחרים את שרי הימין הקיצוני באוסטריה”. חדשות כאן, 18.12.17.

כהן, יניב: “הממשלה הבאה חייבת להציל את משרד החוץ”. גלובס, 24.3.19.

כהנא, אריאל: “נתניהו יכנס פסגה מדינית בירושלים”. ישראל היום, 10.1.19.

לוי, שי: “הצ’אד האפל: הסיבה האמיתית מאחורי חידוש היחסים”. מאקו, 29.11.18.

לוינסון, חיים: “הנימוק הישראלי לחימוש בבורמה חרף הטיהור האתני: שני הצדדים מבצעים פשעי מלחמה”. הארץ, 7.11.17.

לוינסון, חיים: “שנור זה לא ציונות”. הארץ, 24.10.12.

לינור, עירית: “מה פתאום ששני יהודים מארה”ב ידליקו משואה ביום העצמאות”. הארץ, 27.4.17.

לינור, עירית: פוסט בפייסבוק, 24.2.2019.

לנדאו, נעה: “לא דיפלומטים: מספר המועמדים לקורס הצוערים של משרד החוץ ירד בחדות”. הארץ, 4.12.18.

מעריב: “ישראל אישרה את הנרטיב הפולני על השואה בתמורה לתיקון חוק”. ערוץ 10 / מעריב, 28.6.18.

סגל, אודי: “הפירוק והזילות של משרד החוץ הם נזק ישיר למדינה”. מעריב ורדיו FM103, 27.5.15.

צור, מיכל בהנחיית קרמניצר, מרדכי: “תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, נייר עמדה מס’ 16, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.

קוזין, יניר: “אפשר לומר שהיהודים האמריקאים עומדים בחזית ההתנגדות לטראמפ” – שיחה עם נשיא ג’יי סטריט, ג’רמי בן עמי. מעריב, 6.2.19.

קליין, צביקה: “הרב לאו: יהודים נרצחו במקום עם סממן יהודי בולט”. מקור ראשון, 28.10.18.

רביד, ברק: “שר הביטחון אהוד ברק: אנו עומדים בפני צונאמי מדיני”. הארץ, 13.3.11.

שלו, טל: “נתניהו הוקלט תוקף את האיחוד האירופי בשיחה סגורה שדלפה: חותר תחת ישראל”. וואלה, 19.7.17.

שלו, טל: “פנייה ליועמ”ש לעצור את קבלת התרומות מחו”ל לחגיגות העצמאות”. אתר וואלה, 29.12.16.

שניידר, טל: “התסבוכת של מולכו: שליח מיוחד – אבל בעיני החוק עובד מדינה”. גלובס, 9.11.17.

תיבון, אמיר: “הסופר שעוכב בכניסה לישראל: זו הייתה חקירה פוליטית”. הארץ, 4.12.18.

תיבון, אמיר: “ישראל חתמה על האמנה הבינלאומית לפיקוח על סחר בנשק”. וואלה, 20.12.2014.

תיבון, אמיר: “סקר: שפל של עשור בשיעור האמריקאים שתומכים בישראל על פני הפלסטינים”. הארץ, 6.3.19.

Rettig Gut, Haviv: “J Street Blasts Ayalon’s ‘Boycott'”. The Jerusalem Post, 18.2.2010.

SIPRI Fact Sheet: “TRENDS IN INTERNATIONAL ARMS TRANSFERS, 2017”, March 2018.

The Washington Post: “U.S. must suspend aid after Egypt’s coup”, 4.7.13.
U.S Department of State: “Economic Sanctions Policy and Implementation”.