העלאת גיל הפרישה ודחיית הזכאות לקצבת זקנה מותנית הכנסה | חוק ההסדרים 2021

נייר עמדה | העלאת גיל הפרישה ודחיית הזכאות לקצבת זקנה מותנית הכנסה

“גיל הפרישה”, הקבוע בחוק גיל פרישה – תשס”ד, עומד היום על 62 לנשים ועל 67 לגברים ומקנה שתי זכאויות שונות: פרישה מעבודה לצד משיכת קצבה חודשית מקרן הפנסיה, וזכאות לקצבת זקנה מותנית הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. במקביל החוק הקיים קובע גם את “גיל פרישה חובה” העומד על 67 לשני המינים כגיל שבו מעסיק רשאי לכפות על עובד או עובדת יציאה לפנסיה. כלומר, אי השוויון הקיים מתייחס רק לזכויות ולא לחובות – נשים יכולות כבר היום להמשיך ולעבוד עד גיל 67, בדיוק כמו גברים. קצבת הזקנה היא הזכות המשמעותית יותר, היות שמשיכה מוקדמת של כספי הפנסיה היא ממילא על חשבון החיסכון של העובדת ומי שעושה זאת משלמת את העלות בעצמה.

קצבת הזקנה המשולמת ב”גיל הפרישה” תלויה במבחן הכנסה, והיא משולמת בגיל 62 או לנשים שהפסיקו לעבוד ושאין להן הכנסה משמעותית אחרת[1], או לנשים שהמשיכו לעבוד בשכר נמוך של עד כ-6000 ש”ח.[2] גברים נדרשים לעמוד במבחנים אלו בגיל 67, ובגיל 70 הזכאות לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי הופכת לאוניברסלית ומוענקת לשני המינים ללא מבחן הכנסות. גובה קצבת הזקנה בגילאים אלו נע בין 1500 ל-2500 ש”ח.

בשנים האחרונות משרד האוצר מבקש לדחות את “גיל הפרישה”, בראש ובראשונה על מנת לדחות את תשלומי קצבת הביטוח הלאומי ולחסוך כסף לקופת המדינה. על מנת להצדיק את המהלך ולציירו ככזה שיתרום לנשים, נטען שנשים יהיו המרוויחות העיקריות מדחיית גיל הפרישה מעבודה, משום שפרישה מאוחרת יותר תגדיל את חיסכון הפנסיה שלהן ואת הקצבה החודשית שיקבלו עם פרישתן. טיעון זה מנצל את העובדה שהחוק הקיים כורך יחד את גיל הזכאות לקצבת זקנה מותנית הכנסה ואת הגיל המאפשר פרישה מעבודה וקבלת פנסיה תעסוקתית, אך למעשה נשים רבות ממשיכות לעבוד וגיל הפרישה הממוצע של נשים בישראל הוא 66 – גבוה מהממוצע במדינות ה-OECD.

במתווה הנוכחי להעלאת “גיל הפרישה”, אשר אושר בממשלה במסגרת חוק ההסדרים נקבע כי גיל הזכאות של נשים לקצבת זקנה ולמשיכת כספי הפנסיה יעלה מ62 ל-65 בתוך 11 שנים. במקביל, נקבעו שורה של צעדים שנועדו לפצות את הנשים שעלולות להיפגע מהמהלך, אך צעדים אלו מצומצמים מאוד ביחס לפגיעה הצפויה והם פחותים משמעותית מהצעות נרחבות יותר שכבר עמדו על השולחן בעבר.

מי ייפגעו מהעלאת גיל הפרישה?

כיום, קיימת הסכמה רחבה כי ניתן ואף רצוי להעלות את גיל הפרישה לנשים, משום שמהלך זה עשוי להעניק תמריץ חיובי לנשים נוספות שיכולות להמשיך לעבוד, ואינן עושות זאת, להישאר עוד מספר שנים בשוק העבודה. תמיכה בהעלאה מסוימת של גיל הפרישה היא גם העמדה המובאת בנייר זה, אך אנו מבקשים להתנות אותה בצעדים שיגנו על נשים שיתרונות המהלך אינם רלוונטיים עבורן – אלה שכבר היום אינן עובדות או אינן מסוגלות להמשיך לעבוד, והן מסתמכות על קצבת הזקנה למחייתן:

1.                  נשים שנפלטו משוק העבודה ואינן מצליחות להשתלב בו מחדש. נשים רבות, ובעיקר נשים בעלות השכלה נמוכה[3] נפלטות מוקדם משוק העבודה ואינן מצליחות להשתלב בו שוב. קצבת הזקנה מאפשרת לנשים אלו קיום מינימלי בכבוד, וכל דחייה של גיל הזכאות דנה אותן לשנים נוספות של אבטלה ושל עוני. קבוצה זו התרחבה בעקבות משבר הקורונה, שהביא לפיטוריהן של נשים רבות, והשפעתו הסופית על אוכלוסיית הנשים המבוגרות אינה ידועה עדיין.

2.                  נשים המועסקות במקצועות שוחקים. נשים רבות מועסקות במקצועות שקשה ואף בלתי אפשרי להמשיך ולעבוד בהם בגיל מבוגר, במיוחד במקצועות הניקיון, הטיפול והסיעוד. עבור נשים אלו, המשמעות של דחיית האפשרות לפרוש ולקבל קצבה, היא או להפסיק לעבוד ולהיקלע למצוקה כלכלית או להמשיך לעבוד בתנאים פיזיים קשים, בהיקפי משרה נמוכים יותר ובשכר שלא ניתן להתקיים ממנו.

3.                  נשים המשתכרות שכר נמוך מאוד. נשים רבות מעל גיל 60 משתכרות שכר נמוך במיוחד, מועסקות במשרות חלקיות, וסובלות מחוסר ביטחון תעסוקתי. קצבת הזקנה מהווה תוספת הכרחית להכנסתן, ודחיית גיל הזכאות לקצבה תותיר אותן במצוקה כלכלית במשך שנים נוספות.

בנוסף, יש לציין, כי נשים סובלות מאי שוויון בשוק העבודה לאורך כל שנות התעסוקה שלהן, והפער אף הולך ומתרחב בגילאים המבוגרים. לכן, מן הראוי שכל מתווה המבקש להשוות את תנאי פרישתן לאלה של גברים, יכיל צעדים ארוכי טווח לצמצום אי השוויון בשנות התעסוקה, כך שיגיעו לגיל הפרישה בעמדה שוויונית יותר.

התייחסות לצעדים המוצעים החוק ההסדרים
4.                  להוציא את הדיון על גיל הזכאות והפרישה מחוק ההסדרים. הניסיון לאשר בהליך מזורז מתווה שהכנסת מתנגדת אליו כבר למעלה מעשור פסול מיסודו. זאת במיוחד לאור העובדה שאנו נמצאים עדיין בעיצומו של משבר הקורונה שפגע באופן קשה ולא פרופורציונלי בנשים עובדות, ושמלוא השלכותיו על קבוצת הנשים שבנידון אינן ידועות עוד. נסיבות אלה מחייבות דיון מעמיק שלא יכול ולא ראוי שיתקיים במסגרת סד הזמנים שמכתיב חוק ההסדרים.

5.                  לדרוש ממשרד האוצר לפרסם נתונים מלאים. קיים מחסור במידע ובנתונים באשר למספרן של הנשים המשתייכות לקבוצות הצפויות להיפגע, אם כי ידוע שנשים נפלטות מוקדם יותר משוק העבודה – רבות מהן עוד לפני גיל 60. עוד ידוע כי 33% מהנשים העובדות מעל גיל 55 מועסקות במשלחי יד שהשכר החציוני בהם עומד על כ-4000 ₪ לחודש בלבד. חלק מהקושי במיפוי נובע מהעובדה שמשרד האוצר מסרב להגדיר מהו מקצוע שוחק, מתוך החשש כי ההגדרה תורחב לעוד ועוד מקצועות. על מנת להציע צעדים אפקטיביים ועל מנת להבין את משמעויותיו המלאות של המתווה שיובא בפני הכנסת, יש לדרוש ממשרד האוצר ומהמוסד לביטוח לאומי להציג לחברי/ות הכנסת נתונים מלאים ככל הניתן על מצבן של הנשים העומדות כעת בפני פרישה – כתנאי מוקדם לדיון בנושא.

6.                  הרחבת הצעדים המשלימים המוצעים במתווה. המתווה שיובא בפני הכנסת יביא, בהבשלה מלאה, לחיסכון של כ-1.7 מיליארד ש”ח בשנה[4] שיילקחו כמעט במלואם מנשים מבוגרות המשתכרות שכר נמוך, או שאינן משתכרות כלל. עלות הצעדים המובאים במתווה שמטרתם להגן על פגיעה בנשים מוחלשות אינה ברורה, אך ניתן להעריכה בפחות מחצי מיליארד ש”ח, ויש להרחיבה באופן דרמטי.

הטבלה הבאה סוקרת את הסעיפים העיקריים שפורסמו, ומתייחסת לשינויים ולשיפורים הדרושים בכל אחד מהם.

7.      להתנות העלאה של גיל הזכאות ביצירת מתווה ארוך טווח לשיפור מצבן של נשים בשוק העבודה. פערי השכר המגדריים בשוק העבודה הישראלי הם מהגבוהים בעולם המערבי. אי השוויון הזה הוא הגורם המרכזי לעמדה המוחלשת שנשים מגיעות בה לגיל הפרישה, ולא ניתן לדרוש שוויון בשלב הפרישה מבלי לקדם שוויון כבר בשלבים מוקדמים יותר בשוק העבודה. המחקרים, בארץ ובעולם, מצביעים על שלושה צעדי מדיניות מהותיים שבכוחם להשפיע בטווח הארוך על אי השוויון המגדרי בשוק העבודה: חופשת לידה ייעודית לאבות, קיצור שעות העבודה במשק וחינוך ציבורי איכותי מסוף חופשת הלידה ועד גיל 3.[5] יש לדרוש ממשרדי הממשלה הרלוונטיים להציג מתווים ליישום צעדים מסוג זה ולהתחייב למימונם, כתנאי להעלאת גיל הזכאות לקצבת זקנה.

8.      הפניית ה”חיסכון” מדחיית גיל הזכאות למימון הצעדים המשלימים. צעדי הפיצוי שמוצגים בסעיף 3 זכו להסכמה רחבה בקרב חברי הכנסת ונבלמו בעבר על ידי משרד האוצר בשל עלותם התקציבית הגבוהה. זאת, על אף שלדבריהם המטרה העיקרית בהעלאת גיל הזכאות היא להאריך את שנות העבודה של נשים ולא לחסוך כסף לקופת המדינה. אם זוהי אכן הכוונה, הרי שניתן להשתמש בכל הכסף שייחסך כדי לממן את הצעדים המשלימים שהוצגו, ואף להניח את התשתיות למדיניות הרחבה וארוכת הטווח לקידום מעמדן של נשים המוזכרת בסעיף הקודם. אימוץ הצעדים המשלימים המוצעים כאן יביא לצמצום הפגיעה בנשים, ולכן עלויות הפיצוי המידי צפויות להצטמצם עם השנים. לפיכך, מוצע לקבוע מתווה מימון שיקצה את כל הכסף שייחסך לטובת צעדים אלה, כאשר בשנים הראשונות יש להקצות את רוב הכסף לצעדי הפיצוי קצרי-הטווח שצוינו בסעיף 3, ובהדרגה להקצות יותר ויותר ממנו לטובת הצעדים ארוכי הטווח המוצגים בסעיף 4.