העלאת גיל הפרישה לנשים | עמדת קרן ברל כצנלסון בעקבות פרסומים על מתווה האוצר לחוק ההסדרים | 11.07.2021

סוגיית גיל הפרישה של נשים נמצאת בלב הדיון הכלכלי-פוליטי בישראל כבר למעלה מעשור, ובשנים האחרונות הועלו שורה של פתרונות שייאפשרו את העלאת גיל הפרישה והזכאות לקצבת זקנה תוך הגנה על נשים מוחלשות שעלולות להיפגע – האחרון על ידי השרה לשוויון חברתי, מירב כהן – אך אלו נדחו שוב ושוב משיקולים תקציביים. מתווה האוצר שהתפרסם בתקשורת בסוף השבוע קובע העלאה של גיל הזכאות מ-62 ל-65 בתוך 10 שנים, מבלי לציין אם ואילו צעדים משלימים יובאו כדי להגן על אוכלוסיות פגיעות. בכך, הוא מבטא נסיגה מהסכמות שכבר הושגו בעבר וכן מהמלצות הוועדה הציבורית לבחינת העלאת גיל הפרישה שפעלה תחת משרד האוצר עצמו. סביר להניח שהפרסום הוא צעד אסטרטגי שנועד להציג כל נסיגה בהמשך כ”הטבה”, ולכן אין טעם להתייחס כעת אל פרטיו הספציפיים. כאשר הצעת חוק ממשית אכן תוגש, נפרסם התייחסות מפורטת וחלופות מדיניות, אך בינתיים אנו מבקשים להציע תשובות להטעיות הנפוצות המושמעות תכופות במסגרת הדיון בנושא:

הטעיה ראשונה: “העלאת גיל הפרישה תגדיל את הפנסיה של נשים”

לפי טענה זו, כל שנה נוספת בעבודה מגדילה לא רק את ההכנסה בהווה אלא גם את קצבת הפנסיה בעתיד, ולכן נשים הן אלה שירוויחו הכי הרבה מהעלאת גיל הפרישה. זה אמנם נכון, רק שהוויכוח האמיתי אינו על גיל הפרישה מעבודה אלא על גיל הזכאות לקצבת זקנה מהביטוח הלאומי – שתי זכויות שונות שהחוק הקיים קושר יחד. תיאורטית, ניתן להעלות את גיל הפרישה מעבודה ולהיטיב עם הנשים שנמצאות בשוק העבודה, גם בלי לקצץ את קצבת הזקנה ולפגוע בנשים המוחלשות ביותר: אלה שנפלטו משוק העבודה ולא מצליחות להשתלב בו מחדש, אלה שעובדות במקצועות שוחקים ואלה שעובדות בשכר נמוך מאוד וקצבת הזקנה מהווה עבורן השלמת הכנסה קריטית. ההצעה להפריד בין גיל הפרישה מעבודה לגיל הזכאות לקצבת הזקנה נמצאת על שולחן הדיונים כבר לפחות עשור, אך היא נפסלת פעם אחר פעם על ידי משרד האוצר, שמעוניין להסוות מהלך קלאסי של קיצוץ קצבאות של נשים מבוגרות, בגובה של כמיליארד ₪ בשנה, בתור רפורמה לקידום נשים בשוק העבודה.

הטעיה שנייה: “אפילו בשוודיה גיל הפרישה של נשים מאוחר יותר”

תומכי המהלך טוענים שישראל משתרכת מאחורי מדינות ה-OECD בהן גיל הפרישה הרשמי של נשים עומד על 63.5 בממוצע, ושאפילו במדינות הסוציאל-דמוקרטיות נשים פורשות בגיל 65 או יותר. רשמית, הגיל שבו נשים בישראל יכולות לפרוש הוא אכן נמוך יחסית, אך הגיל שבו הן פורשות בפועל גבוה בהרבה. גיל פרישה חובה בישראל – הגיל שבו ניתן לחייב עובדים לצאת לפנסיה – עומד כיום על 67 לשני המינים, ועובדת שמסוגלת להמשיך לעבוד אחרי גיל 62 יכולה לעשות זאת. ואכן, לפי ה-OECD, גיל הפרישה הממוצע של נשים בישראל הוא 66 – גבוה מגיל הפרישה הממוצע של נשים ב-30 מתוך 36 המדינות בארגון.  בנוסף, למרות שגיל הזכאות של נשים בישראל נמוך ביחס לעולם, גם הקצבה שהן מקבלות מהמדינה קטנה בהרבה. סך ההוצאה הממשלתית על קצבאות זקנה ושאירים (ביחס לתוצר) קטנה בישראל בכ-40% מההוצאה הממוצעת במדינות ה-OECD והסיכוי של אישה בישראל לחיות בעוני לאחר הפרישה גבוהים בהרבה מבמדינות אחרות, למרות זכאותה המוקדמת לקצבת זקנה.

הטעיה שלישית: “אם גיל הפרישה לא יעלה בקרוב נצטרך לקצץ בפנסיה של החוסכים בקרנות הוותיקות”

בשנים האחרונות נטען שאם גיל הפרישה לנשים לא יעלה, יהיה צורך בקיצוץ קצבאות העמיתים בקרנות הפנסיה הוותיקות. זאת, משום שהקרנות חישבו את גובה הקצבאות שהן מחלקות לעמיתיהן על בסיס ההנחה שגיל הפרישה של נשים יעלה, ולכן – אם הוא לא יעלה עד ינואר הקרוב – הן יצטרכו לקצץ בקצבאות כדי להימנע מגירעון אקטוארי. למעשה, איננו יודעים מהו גובה הגירעון שנוצר מדחיית גיל הפרישה. בדיון שהתקיים בוועדת הכספים של הכנסת ביוני 2019, אמר שר הרווחה דאז חיים כץ שהקיצוץ המתוכנן לא מבוסס על נתונים אמיתיים והעריך שבקרנות הוותיקות “יש 5,000 נשים שעברו את גיל הפנסיה וזכאיות לקצבה ולא מנצלות אותה”[1]. גם אם הערכה זו אינה מדויקת, כל עוד לא מוצגים נתוני אמת על הגירעון שנוצר בקרנות הוותיקות בעקבות דחיית העלאת גיל הפרישה, לא ניתן לקבוע אם האיום על יציבות הקרנות הוותיקות אמיתי, או אם עמיתיהן מנוצלים ככלי משחק פוליטי.

מחברת הנייר: יערה מן | מנהלת תחום חברה וכלכלה בקרן ברל כצנלסון

[1] מתוך פרוטוקול ועדת הכספים בנושא הקרנות הוותיקות מיום 5 ביוני 2019