בין עבודה למשפחה | כיצד להקל על העומס הרגשי והכלכלי של הורים עובדים בישראל || יערה מן

חייהם של הורים בישראל כרוכים בשעות עבודה מרובות, בזליגה בין עולם העבודה בשכר לעולם המשפחה, ובתחושה ששני התחומים באים בהכרח אחד על חשבון השני. בנוסף למצוקתם הסובייקטיבית של הורים, מאז אמצע שנות התשעים, המשק הישראלי מאופיין בקושי הולך וגובר להתפרנס מעבודה ובצמצום הביטחון התעסוקתי של העובדים/ות, לצד מחירים גבוהים והיקף מצומצם של שירותים חברתיים. שילוב נסיבות זה מייצר עומס כלכלי משמעותי בקרב משפחות צעירות, שבנוסף להיותו בעיה בפני עצמה גם מחולל חלק ניכר מן העומס הרגשי. הקושי הכלכלי מהווה תמריץ לעבודה אינטנסיבית ומרובת שעות אשר מעצימה את הקונפליקט בין העבודה למשפחה.

העומס הרב שמוטל על הורים עובדים גובה לא רק מחירים אישיים, אלא גם חברתיים. הקונפליקט בין הבית לבין שוק העבודה הוא אחד המחוללים העיקריים של אי-השוויון המגדרי במשק. נשים נדרשות במקרים רבים להכפיף את תפקידן בשוק העבודה בשכר לטובת תפקידן כאימהות וכעקרות בית, ולוותר לשם כך על שכר והזדמנויות תעסוקתיות. גם גברים משלמים מחירים גבוהים על המצב הקיים, כאשר יותר ויותר אבות ובני זוג מעידים על כך שהיו מעוניינים לבלות זמן רב יותר עם משפחותיהם, אך הנורמות הנוכחיות בשוק העבודה אינן מאפשרות זאת. 

בנוסף להשלכות המגדריות, לחץ ועבודת-יתר משפיעים לרעה על בריאות העובדים/ות, גורמים לשחיקתם ולתחלופה גבוהה שלהם, פוגעים בפריון העבודה ומגבילים את יכולתם של יחידים לתרום לחברה בזמנם הפנוי. 

בניסיון לפשט את הבעיה וכדי להצליח להעמיד הצעות לפיתרון קונקרטי, הנייר שלפניכם מצביע על שלושה תחומים מרכזיים המרכיבים אותה: עומס העבודה, חוסר ההתאמה בין שוק העבודה לבין שעות הפעילות וימי החופש במסגרות החינוך וההוצאות הפרטיות של הורים על גידול ילדים. הנייר מציג הצעות לשינוי מדיניות בכל אחד משלושת התחומים הללו, כאשר היתרונות והחסרונות של כל הצעה מנותחים בנפרד, באופן שמאפשר לנסח בסופו של דבר תכנית מדיניות אחת כוללת, אפקטיבית וארוכת טווח.

1. במטרה להביא להפחתה בעומס העבודה, מוצע לפעול לצמצום שעות העבודה במשק, לשינוי הנורמות החברתיות שמקדשות שעות עבודה מרובות וזמינות לעבודה בכל שעה, להחלשת התמריץ להעסיק עובדים בשעות נוספות ולהגברת האכיפה של חוק שעות עבודה ומנוחה. 
2. במטרה להביא להתאמה טובה יותר בין שוק העבודה לשעות וימי הפעילות של מסגרות החינוך, מוצע להוסיף להורים לילדים קטנים ימי חופשה מעבר לקבוע בחוק כיום, להאריך את שעות הפעילות של מסגרות החינוך ולכלול בתוכן תכני העשרה שיחליפו את הצורך בחוגים פרטיים.
3. במטרה להקל על העומס הכלכלי, מוצע להרחיב את אחריות המדינה במימון ובאספקת שירותי החינוך והטיפול לגיל הרך, ובתוך כך המסגרות לגילי לידה עד שלוש, מסגרות ההשלמה למערכת החינוך (צהרונים) והטיפול בילדים במהלך החופש הגדול.

ההמלצה הראשונה מאופיינת בעלות נמוכה ביחס לאחרות, בישימות גבוהה ובפוטנציאל להשפעות חיצוניות חיוביות. בשל כך, ובשל היותה תנאי להגדלת האפקטיביות של ההמלצות האחרות בהמשך, מומלץ לאמץ אותה כצעד ראשון. כצעד שני, מומלץ לאמץ את ההצעה השנייה, ורק לאחריה – בשלב האחרון – את ההמלצה להפחתת העומס הכלכלי, אשר מלאימה הלכה למעשה את שירותי החינוך והטיפול לגיל הרך ודורשת הוצאות תקציביות נרחבות והקמת תשתיות משמעותיות. 

בסיכומו של נייר המדיניות המלא מובאת תכנית פעולה קונקרטית ליישום שלוש ההמלצות בתוך חמש שנים. אימוץ התכנית יקל משמעותית על הנטל הרגשי והכלכלי שחווים הורים לילדים צעירים, ישפר את איכות החיים בקרב כלל האוכלוסייה ויגדיל באופן ניכר את השוויון המגדרי ואת השוויון החברתי הכולל בישראל.

כתיבה: יערה מן | הנחייה: טל ויינטראוב ועמית בן-צור | עריכה: ניר רייזלר | קורא חיצוני: אלי גרשנקרוין

מה הבעיה

מדוע הורים בישראל נתונים במתח מתמיד בין עבודה למשפחה?

ברמת הפרט, הורים עובדים בישראל חווים תחושות של עומס, לחץ ושחיקה, באופן יומיומי ומתמשך. חייהם מאופיינים בזליגה מתמדת בין עולם העבודה בשכר לעולם המשפחה, ובתחושה ששני התחומים באים בהכרח אחד על חשבון השני ושלא ניתן להשקיע בשניהם באופן מלא ומיטבי. תחושות אלו הן מנת חלקם של מרבית ההורים בישראל, אך אימהות חוות אותן ביתר שאת. בכל חברה, בכל מגזר ובכל מעמד חברתי נשים הן עדיין האחראיות העיקריות או הבלעדיות על עבודות הטיפול, החינוך ומשק הבית – בין אם הן עובדות במקביל בשוק העבודה בשכר, ובין אם לא. הקונפליקט שחוות אימהות עובדות מועצם במיוחד במציאות הישראלית, אשר מאופיינת בשיעורי תעסוקה גבוהים של אימהות, בשיעור ילודה גבוה לצד אתוס חזק של אימהוּת ובהשקעה נמוכה בשירותים חברתיים. 

העומס המוטל על כתפיהם של הורים עובדים אינו רגשי בלבד. מאז אמצע שנות התשעים מתאפיין המשק הישראלי בקושי הולך וגובר להתפרנס מעבודה ובצמצום הביטחון התעסוקתי של העובדים/ות, לצד מחירים גבוהים של דיור ושל מזון והיקף מצומצם של שירותים חברתיים. שילוב נסיבות זה מייצר עומס כלכלי משמעותי בקרב משפחות צעירות, שבנוסף להיותו בעיה בפני עצמה גם מחולל חלק ניכר מן העומס הרגשי. הקושי הכלכלי מעמיק את התלות של העובדים/ות במעסיקים ומהווה תמריץ לעבודה אינטנסיבית ומרובת שעות אשר מעצימה את הקונפליקט בין העבודה למשפחה.

גם ברמת החברה, העומס הרב המוטל על כתפיהם של הורים עובדים נושא עימו השלכות שליליות משמעותיות. הקונפליקט התמידי בין הבית לבין שוק העבודה – אשר נתפסים כתחומים מתחרים שההשתתפות בכל אחד מהם דורשת מעורבות פיזית ורגשית רבה – הוא אחד המחוללים העיקריים של אי-השוויון המגדרי בשוק העבודה. נשים, אשר נושאות כאמור בחלק הארי של מטלות הבית, נדרשות במקרים רבים להכפיף את תפקידן בשוק העבודה בשכר לטובת תפקידן כאימהות וכעקרות בית, והן נוקטות במגוון דרכים כדי לעשות זאת: הפחתה של היקפי משרה, בחירה במשלחי יד המאופיינים בגמישות או בשעות עבודה מועטות – גם אם השכר בהם נמוך, ויתור על הזדמנויות תעסוקתיות לטובת שיקולים אחרים של משק הבית, ועוד. 

לא רק נשים, אלא גם גברים, משלמים מחירים גבוהים על המצב הקיים. בעוד שנשים נאלצות להקריב שכר, עניין והזדמנויות בשוק התעסוקה, גברים רבים חשים שהעומס הרב גובה מהם מחיר גבוה במישור המשפחתי. יותר ויותר גברים מעידים על כך שהיו מעוניינים לבלות זמן רב יותר עם משפחותיהם, ומספרים על מעסיקים שאינם רואים בעין יפה עובד שמבקש לצאת מוקדם מהעבודה או להיעדר לצורך טיפול בילד – גם כאשר הדבר מקובל כשמדובר בעובדות שהן נשים. ככלל, כפי שהחברה רואה נשים כאחראיות העיקריות לטיפול בילדים כך היא מתייחסת לאבות כאל “הורים משניים”, ואינה שמה דגש על זכותם לאבהות פעילה ומעורבת. יחס זה ניכר הן ברמת המעסיקים והנורמות התעסוקתיות, והן ברמת המדיניות והחקיקה – כפי שמשתקף בין היתר בהיעדרה של זכאות משמעותית לחופשת לידה לאבות, בניגוד למגמה ברבות מהמדינות המפותחות. מחקרים שעוסקים באבהות מעורבת מצביעים לא רק על חשיבותה הגדולה עבור האבות עצמם, אלא גם על תפקידה המרכזי בהתפתחות מיטבית של ילדיהם. 

מעבר להשלכות המגדריות, העומס הרב שממנו סובלים הורים עובדים נושא עימו שורה ארוכה של מחירים חברתיים נוספים. כך, למשל, ניתן להצביע על העלויות החברתיות הנובעות מהפגיעה המוכחת של לחץ ועבודת-יתר בבריאות העובדים/ות, על תופעות רחבות של שחיקה ותחלופת עובדים/ות, על קשר שלילי מובהק בין פריון עבודה לבין מספר שעות העבודה, על האופן שבו היעדר פנאי מגביל את יכולתם של פרטים בחברה לתרום לה בדרכים נוספות, ואפילו על השפעות סביבתיות שליליות הנובעות מריבוי שעות עבודה ומיעוט שעות פנאי.

//הקשר בין פריון העבודה לבין שעות העבודה

בנוסף למחירים החברתיים הגבוהים, העומס שחווים העובדים/ות הישראלים גורר עימו גם מחיר כלכלי לא מבוטל. הספרות המחקרית קושרת בין ריבוי שעות עבודה לבין פריון עבודה נמוך, או במילים אחרות – שעות עבודה מרובות פוגעות בתפוקה וביעילות של העובדים/ות. לאור זאת, טוענים חוקרים כי מסיבות פיזיולוגיות, נפשיות וארגוניות, לצמצום שעות העבודה צפויה להיות השפעה חיובית על פריון העבודה. 

לאור המחקרים הללו, סביר לטעון כי ההשפעה החיובית של צמצום שעות העבודה על פריון העבודה הכולל יכולה להביא לצמצום ניכר, גם אם לא מלא, בעלויות הצפויות של הפחתת שעות העבודה. ואכן, סקירה של שדולת הנשים בישראל מראה כי המקרה הישראלי תומך בטענות הקושרות בין שעות עבודה מרובות לפריון נמוך. פריון העבודה בישראל, ששעות העבודה בה רבות מהנהוג במדינות מפותחות אחרות, נמוך בכ-25% מהפריון הממוצע בקרב מדינות ה-OECD. הקשר בין פריון נמוך לשעות עבודה מרובות אינו מאפיין רק את ישראל. התרשים הבא, הלקוח מסקירת שדולת הנשים, מציג את שעות העבודה במשק על ציר ה-X ואת הפריון על ציר ה-Y ומראה את הקורלציה ההפוכה המתקיימת ביניהם – ככל ששעות העבודה רבות יותר, הפריון נמוך יותר.

אל מול הקורלציה בין פריון נמוך לשעות עבודה מרובות, יש הטוענים לקשר סיבתי הפוך לפיו הפריון השעתי הנמוך מחייב שעות עבודה רבות יותר כדי להגיע לרמת תוצר סבירה. אך מחקר שנערך בקרב 18 מדינות מערביות מצא שכל שעת עבודה נוספת מצמצמת בשיעור גבוה יותר את התועלת המצטברת. הממצאים מראים, למשל, שעבור עובד המועסק 1,925 שעות בשנה, תוספת של 1 אחוז בשעות העבודה תוביל לפגיעה בתפוקה של 0.9 אחוז. כלומר, בשעת העבודה הנוספת הזאת, הוא מייצר 10% בלבד ממה שייצר בשעות העבודה הראשונות שלו. התרשים הבא מציג את שעות העבודה השנתיות לעובד במדינות ה-OECD. ניתן לראות שישראל ממוקמת בקצה הגבוה של הגרף ושמספר שעות העבודה השנתיות לעובד דומה לרף שמביא לפגיעה של 90% בתפוקה, לפי המחקר האמור. 

חרף המחירים האישיים והציבוריים הגבוהים שגובה מצב העניינים הנוכחי, ועל אף שסוגיות הקשורות למציאות חייהם של הורים עובדים עולות תדיר על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל, המדיניות הממשלתית לא הצליחה להביא עד כה לשיפור משמעותי. זאת, בשל התייחסות למצוקתם של הורים עובדים כאל בעיית יוקר מחיה בלבד, מבלי להציע מענה להיבטיה הרגשיים, הנורמטיביים או הכלכליים-מבניים.

//מאפייני הבעיה

בעמודים הבאים ננסה לכמת, ככל הניתן, את היקף בעיית העומס שממנה סובלים הורים עובדים בישראל. לשם כך נגדיר שורה של מדדים אשר תופסים היבטים שונים של הבעיה:

1. עומס העבודה בשכר והעבודה שלא בשכר, המתבטא במספר שעות העבודה בשכר, בשיעור המועסקים ב”עבודת יתר” (50 שעות או יותר בשבוע) ובמספר שעות הפנאי.
2. הפער בין ימי החופש של עובדים/ות לבין ימי החופש של הילדים. 
3. יוקר המחייה כפי שמשתקף מהיקף ההוצאה הפרטית על חינוך ושירותים נוספים, וכן משיעור התמורה לעבודה.
4. היקף ההשקעה הממשלתית ב”מדיניות משפחה”, שמטרתה לסייע להורים לילדים צעירים לשלב בצורה מיטבית בין ההורות לבין העבודה. 

//עומס העבודה

נכון לשנת 2019, אורכו של שבוע העבודה הרשמי בישראל עומד על 42 שעות עבודה שבועיות לעובד/ת במשרה מלאה, בעקבות צו הרחבה שנכנס לתוקף בשנת 2018 וקיצר את שבוע העבודה בשעה. מספר זה עדיין גבוה משמעותית מהמקובל בעולם המערבי. על אף שעובדים/ות במשרה מלאה נמצאים בעבודה בממוצע יותר שעות מהמספר הקבוע בחוק, מספר שעות העבודה הרשמי משפיע על מספר שעות העבודה בפועל. זאת, הן משום שקיימים מגזרים ותפקידים שבהם לא נהוג לעבוד שעות נוספות, הן בשל העלות הכלכלית של תשלום עבור שעות נוספות והן בשל ההשפעה של החוק הרשמי על הנורמות הכלליות הנהוגות בשוק העבודה.

ברוב המדינות באירופה קיימת, בדומה לישראל, הגדרה בחוק של אורך שבוע העבודה. שבוע העבודה הרשמי במרבית מדינות אירופה עומד על 40 שעות, אך ברובן הוא מתקצר בעקבות הסכמים קיבוציים. התרשים הבא מציג את מספר שעות העבודה הרשמי במדינות מערביות שבהן קיימת הגבלה חוקית על שעות העבודה, לאחר הסכמים קיבוציים. ניתן לראות כי קיים פער משמעותי בין המצב בישראל לבין הנהוג במדינות אירופה, שבהן עומד אורכו הממוצע של שבוע העבודה על 38 שעות בלבד.

העובדים והעובדות בישראל נמצאים בעבודה יותר שעות מאשר בכל מדינה מערבית אחרת. ישראל ממוקמת חמישית מבין מדינות ה-OECD במספר שעות העבודה של עובדים ועובדות במשרה מלאה – מיד אחרי קולומביה, מקסיקו, טורקיה וצ’ילה. עובד בישראל נמצא בעבודה מדי שבוע 5.3 שעות יותר מהממוצע ב-OECD, ועובדת ישראלית עובדת בשבוע 3.4 שעות יותר מהממוצע לנשים ב-OECD.

מדד נוסף לעומס העבודה הוא מדד “איזון בית-עבודה” של ה-OECD, אשר מורכב משני משתנים: “עבודת יתר” – שיעור העובדים/ות המועסקים 50 שעות או יותר בשבוע ו”שעות פנאי” – מספר השעות אשר מוקדש לפנאי וטיפוח עצמי. ישראל ממוקמת שלישית מהסוף במדד הכולל, והיא סובלת משיעור גבוה במיוחד של עבודת יתר – בעיקר בקרב גברים (22.4% מהגברים נמצאים בעבודה 50 שעות או יותר בשבוע, לעומת ממוצע של 16.4% מהגברים במדינות ה-OECD), ומשיעור נמוך במיוחד של שעות פנאי – בעיקר בקרב נשים (נשים בישראל נהנות מ-13.5 שעות פנאי בשבוע בלבד, לעומת 14.6 שעות בקרב נשות ה-OECD). 

//התאמה בין ימי הפעילות ושעות הפעילות במערכת החינוך לבין שוק העבודה

נכון להיום, הפער בין ימי החופש של התלמידים לימי החופש של ההורים בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי, כפי שניתן לראות בתרשים 7, שמציג השוואה בינלאומית של מספר ימי העבודה שהם ימי חופש לתלמידים. הפער נוצר כתוצאה מריבוי יחסי של ימי חופש הנהוג במערכת החינוך, ובעיקר ממיעוט ימי חופשה שנתית להם זכאים עובדים ועובדות בישראל. תרשים 8 מראה כי בעוד שממוצע ימי החופשה השנתית הנהוג בעולם המערבי, לעובד ללא ותק, עומד על כ-20 ימים, בישראל עובדים זכאים ל-12 ימי חופשה בלבד בחמש השנים הראשונות להעסקתם במקום עבודה.

גם הפער בין שעות הלימודים לשעות העבודה גדול. יום הלימודים הרשמי בגנים ובבתי הספר היסודיים מתחיל סביב השעה 08:00. בגנים הוא מסתיים בשעה 14:00, ובכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים הוא מסתיים בדרך כלל אף מוקדם יותר, סביב השעה 13:00 (זמן הסיום בבתי הספר אינו קבוע). בשנת 1997 נחקק בכנסת חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה – התשנ”ז, שקבע כי אורכו של שבוע הלימודים יעמוד על לא פחות מ-41 שעות, אך יישומו המלא נדחה מאז בחוק ההסדרים. נכון לשנת 2019, החוק מוחל ביישובים בעלי דירוג סוציו-אקונומי נמוך בלבד, וחל על כ-20% מילדי הגנים ובתי הספר היסודיים. בעקבות תיקון שהתקבל בשנת 2009, גם במוסדות שבהם חל יום חינוך ארוך, יום הלימודים מסתיים לאחר שבע שעות בלבד. 

על מנת לתת מענה להורים העובדים, מופעלות ברחבי הארץ מסגרות השלמה הקרויות “צהרונים”. הצהרונים בישראל פועלים במגוון צורות ומפוקחים באופן מלא או חלקי על ידי גופים שונים. בדו”ח משנת 2014 מציין מבקר המדינה את היעדר הסטנדרטים להפעלת צהרונים ואת היעדר האחריות הכוללת של המדינה על תחום חשוב זה. 

//יוקר המחייה והוצאות החינוך

בשנים האחרונות הולך וגובר העיסוק הציבורי והפוליטי בבעיית “יוקר המחייה” שממנה סובלים אזרחים בישראל. בעיה זו מורכבת ממחירים גבוהים של מוצרי צריכה ושירותים, ומשחיקה משמעותית של השכר. יוקר המחייה משותף אמנם לכלל האזרחים בישראל, אך הורים לתינוקות ולילדים קטנים נושאים בשורה של הוצאות בנוסף להוצאות של משקי בית ללא ילדים קטנים. 

מעבר לעלות מוצרי צריכה כגון טיטולים או תרכובות מזון לתינוקות (תמ”ל), ההורים בישראל נושאים בנטל כספי גדול במיוחד בכל הנוגע לטיפול בילדים. במדינות ה-OECD ההוצאה הציבורית על חינוך לגיל הרך מהווה כ-70% מההוצאה הלאומית, בעוד שבישראל, רק 16% מההוצאה הלאומית על גילי 0-6 ממומנים על ידי המדינה, ואילו ההורים נושאים ב-84% מהנטל.

תרשים 9 מציג את ההוצאה הציבורית הנמוכה על חינוך לגיל הרך בישראל, בהשוואה בינלאומית. ניכר כי הפער הגדול מצוי בגילי 0-3, גילים שבהם מדינת ישראל משקיעה סכום אפסי ממש. הסיבה לכך היא שבישראל לא קיימת כלל מערכת חינוך ציבורית לילדים עד גיל שלוש, למעט מספר מעונות המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה ואשר נותנים מענה לכ-24% בלבד מהילדים בגיל זה. נכון להיום, מדינת ישראל אינה יודעת ואינה בודקת באילו מסגרות, אם בכלל, נמצאים 76% מהתינוקות והפעוטות שלה.

כתוצאה מההשקעה הציבורית הנמוכה, עיקר הנטל הכספי בשנים הראשונות נופל על ההורים, המוציאים סכום המוערך בכ-3000 ש”ח בשנה עבור מעונות פרטיים. מעבר לנטל הכספי העצום, מדובר במצב חברתי בעייתי במיוחד, אשר תולה את איכות החינוך בגילים הצעירים והקריטיים ביותר להתפתחות בהיצע המסגרות של השוק הפרטי וביכולתם הכלכלית של ההורים. 

הוצאות החינוך הגבוהות של הורים בישראל לא מסתיימות בגיל שלוש. הפער הגדול בין שעות העבודה לשעות הלימודים מחייב הוצאה נרחבת על צהרונים, שמחירם מגיע לכ-1000 ש”ח בחודש, על בייביסיטר ועל חוגים. הפער בין ימי העבודה לימי הלימודים מחייב הוצאה משמעותית על קייטנות ופיתרונות אחרים. הורים מעידים על הוצאות של אלפי שקלים במהלך החופש הגדול, כאשר אפילו מחירן של הקייטנות העירוניות נע סביב 2000 ש”ח.

//המדיניות הנוכחית

מאז תחילתו של משבר הדיור והמחאה החברתית של שנת 2011, מוענקת תשומת לב ציבורית ופוליטית לא מבוטלת למצוקתן של משפחות צעירות בישראל. פוליטיקאים ומקבלי החלטות אחרים מרבים להתבטא בנושא, ובשנים האחרונות אף קודמו שורה של צעדי מדיניות במטרה להביא לשיפור במצב. צעדים אלו, על אף ששווקו לעתים כמהפכניים, לא הצליחו להביא לשינוי משמעותי בהיקף הבעיה כפי שמתבטא במדדים שהוצגו לעיל.

פרט להרחבת התחולה של חוק חינוך חינם לגיל שלוש ובמידה פחותה – תכנית בית הספר של החופש הגדול, צעדי המדיניות של השנים האחרונות לא עסקו בהגדלה משמעותית של השירותים החברתיים שמעניקה המדינה להורים. הצעדים שננקטו – וביניהם התכניות “נטו משפחה” ו”מחיר למשתכן” וחוק הפיקוח על הצהרונים – התמקדו בהיבטים צרכניים צרים הקשורים ליוקר המחייה, מבלי להציע שינויים מערכתיים רחבים ומבלי להתייחס לעומס הרגשי שחווים הורים ולקושי המתמשך שלהם לשלב בצורה מיטבית בין הבית לבין העבודה.

• נשים נדרשות להכפיף את עבודתן לטובת תפקידן כאימהות וכעקרות בית, ולוותר על שכר והזדמנויות תעסוקתיות. מנגד, הנורמות הנוכחיות בשוק העבודה מונעות מאבות ובני זוג לבלות זמן רב יותר עם משפחותיהם, רק בשל היותם גברים 
• העובדים והעובדות בישראל נמצאים בעבודה יותר שעות מאשר בכל מדינה מערבית אחרת. ישראל ממוקמת חמישית מבין מדינות ה-OECD במספר שעות העבודה של עובדים ועובדות במשרה מלאה – מיד אחרי קולומביה, מקסיקו, טורקיה וצ’ילה
• בישראל לא קיימת מערכת חינוך ציבורית לילדים עד גיל שלוש, למעט מספר מעונות שנותנים מענה לפחות מרבע מהם. נכון להיום, המדינה אינה יודעת ואינה בודקת באילו מסגרות, אם בכלל, נמצאים 76% מהתינוקות והפעוטות שלה

מה רוצים להשיג

//הקלה על העומס הרגשי והכלכלי של הורים עובדים בישראל

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שההורים העובדים בישראל שרויים בתחושה תמידית של מתח ושל קושי לשלב בין ריבוי המשימות המוטל על כתפיהם. תחושה זו היא תולדה של שילוב בין שוק עבודה תחרותי ותובעני לבין אתוס חברתי הרואה בהורות מעורבת ופעילה, בפרט של אימהות, ערך חברתי עליון ותנאי להתפתחות מיטבית של ילדות וילדים. העומס הרב שחשים הורים עובדים, והקושי לשלב בין הבית לבין שוק העבודה בשכר, גובים מחירים אישיים וחברתיים גבוהים, וצעדי המדיניות שננקטו בשנים האחרונות במטרה לתת להם מענה לא הצליחו להביא להקלה משמעותית.

מטרות המדיניות שתוצע במסמך זה יהיו הפחתת העומס הרגשי והכלכלי המוטל על הורים עובדים במציאות הישראלית הנוכחית וצמצום התופעות החברתיות השליליות אשר נובעות ממנו, ובראשן אי-השוויון המגדרי בשוק העבודה.

//כיצד ייבחנו הדרכים לפתרון הבעיה

כיצד לוודא שהדרכים השונות להפחתת העומס המוטל על ההורים העובדים יבטיחו שנשים תוכלנה להתקדם מבחינה מקצועית ללא תלות ביכולתן הכלכלית לשכור שירותי אומנות, חינוך ותחזוקת בית? האם הפיתרונות המוצעים יתרמו, בנוסף ליעד המרכזי, גם לשיפור הפריון וצמצום האבטלה? ובאילו התנגדויות על בסיס תקציבי כל אחת מהחלופות צפויה להיתקל?

הפיתרונות האפשריים השונים לבעיה אשר יוצגו בהמשך ייבחנו הן לאור המידה שבה הם מקדמים את היעדים הנגזרים ממטרת המדיניות שתוצע בנייר זה, והן לאור המידה שבה ניתן לבצע אותם בפועל. יעדים ושיקולים מעשיים שנבחרו כבעלי חשיבות גדולה יותר מהאחרים יופיעו ראשונים מבחינת סדר ההצגה. 

מה אפשר לעשות

//מהפחתת עומס העבודה ועד הקלת הנטל הכלכלי

הדרכים לפתרון הבעיה

כפי שעולה מהדיון שהוצג לעיל, הבעיה איתה מבקש נייר זה להתמודד היא רחבה ורב-ממדית. בשל כך, קשה לחשוב על פיתרון אחד שיביא להקלה משמעותית בעומס שאותו חווים הורים עובדים. בניסיון לפשט את הבעיה וכדי להצליח להעמיד הצעות לפיתרון קונקרטי, ניתן להצביע על שלושה תחומים מרכזיים המרכיבים אותה: עומס העבודה, חוסר ההתאמה בין שוק העבודה לבין שעות הפעילות וימי החופש במסגרות החינוך וההוצאות הפרטיות של הורים על גידול ילדים.

בפרק זה יוצגו שלוש המלצות מדיניות, אחת בכל תחום, אשר אינן חלופיות זו לזו אלא שפיתרון מלא של הבעיה כרוך ביישום הדרגתי של שלושתן. ההצעות השונות ינותחו על פי היעדים והשיקולים המעשיים שהוצגו, כאשר מטרת הניתוח אינה להביא לבחירתו של פיתרון אחד ולפסילתם של האחרים, אלא לקבוע איזה מהם הוא הדחוף ביותר לביצוע.  

פיתרון ראשון – הפחתת עומס העבודה 

במסגרת פיתרון זה, מוצע ליזום מדיניות לצמצום שעות העבודה במשק. על מנת להביא לקיצור אמיתי של שבוע העבודה יש לפעול במקביל כדי לקצר את מספר שעות העבודה הרשמי וכדי לשנות את הנורמות הנהוגות בשוק העבודה.

כצעד ראשון, מוצע להחיל קיצור הדרגתי של שעות העבודה הפורמליות, במטרה להביאן למספר השעות המקובל במדינות אירופה, העומד על כ-38 שעות עבודה שבועיות בממוצע. 

משמעות המהלך היא הפחתה של ארבע שעות שבועיות לעומת המצב הנוכחי, כך שיום עבודה מלא יעמוד על 7 שעות ו-35 דקות. בעקבות רפורמה דומה שנוסתה בהצלחה בצרפת, מוצע לממן את הפחתת שעות העבודה על ידי הקפאות שכר זמניות ושיפוי מעסיקים באמצעות הטבות מס.

כדי לתמוך במהלך הפורמלי של קיצור שבוע העבודה מוצע לנקוט בשורה של צעדים משלימים לשינוי הדרגתי של נורמות העבודה המקובלות, אשר הומלצו לאחרונה בדו”ח מקיף של שדולת הנשים בישראל:

1. הגבלת האפשרות להעסיק עובדים במודל של תגמול גלובלי עבור שעות נוספות. המשמעות של צורת העסקה זו היא שלשעת עבודה נוספת של עובד/ת אין כל עלות שולית עבור המעסיק. כך, היא מהווה תמריץ משמעותי להעסקה בשעות נוספות ולהעסקת יתר גם כאשר אין הכרח לעשות זאת, באופן אשר נוגד במובהק את העקרונות העומדים בבסיס חוק שעות עבודה ומנוחה. 
2. החלת תכנית ממשלתית לליווי עסקים, שמטרתה לסייע להם לבנות תכנית מותאמת לקיצור שעות העבודה ולעידוד איזון בית-עבודה בקרב העובדים והעובדות. 
3. ייזום קמפיין ממשלתי לעידוד מעסיקים לקיצור שעות העבודה ולאימוץ פרקטיקות לאיזון בית-עבודה. 

פיתרון שני – התאמה בין שוק העבודה לבין השעות וימי הפעילות של מערכת החינוך

פיתרון זה מציע מדיניות לצמצום הפער בין שעות וימי הלימודים לבין שעות וימי העבודה, אשר כוללת שני צעדים מרכזיים:

1. על מנת לסייע להורים לגשר על הפער בין מספר ימי החופש במערכת החינוך לבין מספר ימי החופשה השנתית במקום העבודה, מוצע להוסיף להורים לילדים עד גיל תשע 10 ימי חופשה שנתית נוספים, במימון משולב של המעסיקים, העובדים והמדינה. הצעה זו דומה במידה רבה למודל “חופשת ההורות” הנהוג בכמה ממדינות ה-OECD – מודל שבמסגרתו הורים לילדים עד גיל מסוים זכאים לימי חופשה בנוסף לימי החופשה השנתית, בדרך כלל בתשלום חלקי של הגוף המשלם את חופשת הלידה (מקביל למוסד לביטוח לאומי בישראל), או ללא תשלום.

שלושה טיעונים מצדיקים מימון מלא של חופשה כזאת בישראל: הראשון, מיעוט ימי החופשה השנתית להם זכאים כלל העובדים/ות במשק, בהשוואה בינלאומית, כפי שמוצג בתרשים 5. השני, השקעה ממשלתית נמוכה בחופשות לידה והורות, בהשוואה בינלאומית. והשלישי, העובדה שמימון חלקי או היעדר מימון של ימי חופש נוספים עלול לפגוע בעובדים/ות מוחלשים, שמחיר הוויתור על שכר יום עבודה עלול להיות גבוה מדי עבורם. 

על מנת לגשר על הפער בין שעות הלימודים לשעות העבודה, ולהבטיח שצמצום הפער לא יהיה תלוי ביכולות הכלכליות של ההורים, מוצע ליישם במלואו את חוק יום חינוך ארוך כך שיוחל על כל ילדי ישראל. במסגרת הפיתרון, מוצע כי יום הלימודים הרשמי בישראל יימשך בין השעות 07:45 בבוקר ל-16:30 אחר הצהריים, כאשר שעות הלימודים הנוספות יכללו חוגים והעשרה בנושאים מגוונים, באופן שיחסוך את הצורך לשלוח את הילדים לחוגים פרטיים בשעות אחר הצהריים.

אפשרות נוספת שיכולה לעלות על הפרק בהקשר זה, היא מעבר לשבוע לימודים של 5 ימים בשבוע, בתמורה לצמצום ימי החופש במערכת החינוך במהלך השנה. על פניו, נדמה שאין הצדקה למצב בו ההורים עובדים 5 ימים בשבוע והילדים לומדים 6, אך לאור ריבוי שעות העבודה בשאר ימי השבוע קיים חשש שאימוץ מהלך כזה יכביד עוד יותר את העומס על ההורים, אשר מנצלים את יום שישי למנוחה ולעריכת סידורים שאינה מתאפשרת במהלך השבוע. בנוסף, מהלך כזה דורש בחינה יסודית יותר של מספר העובדים והעובדות שעדיין מועסקים 6 ימים בשבוע, ולכן בשלב זה הנייר אינו כולל המלצה על פיתרון כזה.  

פיתרון שלישי – הקלת העומס הכלכלי

פיתרון זה אינו מתיימר לפתור את כל בעיית יוקר המחייה והצריכה בישראל, אך הוא מבקש להפחית את העומס הכלכלי הנוסף שבו נושאים ההורים הצעירים.  

במסגרת הפיתרון, מוצע כי המדינה תרחיב משמעותית את אחריותה במימון ובאספקת שירותי החינוך והטיפול לגיל הרך ובפרט בשלושה תחומים:

1. שירותי החינוך והטיפול לגילי לידה עד שלוש:

מוצע להעביר את האחריות ואת המימון של שירותי החינוך והטיפול לגיל הרך מההורים ומהשוק הפרטי לידיה של המדינה, ולפעול באופן הדרגתי להקמתה של מערכת חינוך ציבורית לגיל הרך. 

1. מסגרות השלמה למערכת החינוך (צהרונים):

עבור מרבית המשפחות, ובפרט עבור משפחות שיש להן יותר מילד אחד בגילים הרלוונטיים, נטל הצהרונים והמסגרות המשלימות הוא כבד למדי. על מנת להקל על הנטל, מוצע כי המדינה תישא בעלויות מסגרות ההשלמה, בין אם על ידי החלת יום חינוך ארוך עד השעה 16:30, בהתאם לפיתרון השני, ובין אם באמצעות סבסוד מלא של מערך הצהרונים הקיים.

1. הוצאות טיפול בילדים במהלך החופש הגדול:

הורים בישראל מוציאים אלפי שקלים במשך החופש הגדול, ובעיקר במהלך חודש אוגוסט, על קייטנות ופיתרונות אחרים לטיפול בילדים. מוצע להעביר חלק ניכר מן הנטל מההורים אל המדינה, על ידי סבסוד הקייטנות והארכת משך פעילותן.

הפיתרונות המוצגים בנייר זה מצטרפים לכדי מדיניות כוללת לצמצום שעות העבודה במשק, להקטנת הפער בין שעות וימי הלימודים לבין שעות וימי העבודה ולהפחתת העומס הכלכלי הנוסף שבו נושאים ההורים הצעירים

//ניתוח הדרכים לפתרון הבעיה

היות שכאמור, שלושת המהלכים שהוצגו אינם חלופיים זה לזה אלא מהווים יחד פיתרון כולל לבעיית העומס שחווים הורים עובדים בישראל, מטרת הניתוח שיוצג להלן אינה להכריע ביניהם כדי לאמץ מהלך אחד, אלא לסייע בבחירת המהלך שאותו מומלץ ליישם ראשון. הניתוח מאיר את היתרונות והחסרונות של כל פיתרון, ומשווה ביניהם על בסיס היעדים והשיקולים המעשיים שנבחרו. 

//פיתרון ראשון – הפחתת עומס העבודה

מהלך זה מאופיין בעלות נמוכה ביחס לשאר הפיתרונות, בישימות גבוהה ובפוטנציאל משמעותי להשפעות חיצוניות חיוביות כגון קידום שוויון מגדרי, ושיפור בבריאות הציבור ובשורה של מדדים חברתיים נוספים. בשל הקשר השלילי בין ריבוי שעות עבודה לבין פריון העבודה במשק, אימוץ הפיתרון צפוי להביא להעלאת הפריון והיעילות המשקית, ובתוך כך לקזז חלק לא מבוטל מהעלויות הצפויות של יישומו. בנוסף, אימוץ פיתרון זה מייתר חלקים משני הפיתרונות האחרים ומגדיל את האפקטיביות שלהם, ובחירתו כצעד מדיניות ראשון צפויה להוזיל משמעותית את עלויות השלבים הבאים. חולשתו העיקרית של המהלך טמונה בישימותו הפוליטית הנמוכה יחסית, בשל צפי להתנגדות איגודי המעסיקים.

//פיתרון שני – התאמה בין שוק העבודה לבין השעות וימי הפעילות של מערכת החינוך

המהלך השני, העוסק בצמצום הפער בין הימים והשעות המקובלים בשוק העבודה לאלה הנהוגים במערכת החינוך, מרחיב את השירותים האוניברסליים הניתנים כיום על ידי המדינה, ובשל כך הוא מצטיין ביעדים של אוניברסליות וצמצום פערים. מצד שני, הוא כרוך בעלויות גבוהות וקיים חשש שייתקל בקשיי ישימות פוליטיים ומעשיים – בפרט לאור המחסור הקיים בעובדים ועובדות איכותיים למסגרות הגיל הרך. בנוסף לצמצום הפער בין שעות הלימודים לשעות העבודה, אימוץ הפיתרון צפוי להוזיל משמעותית את העלויות שבהן נושאים ההורים ולייתר בהמשך כמה מהצעדים המוצעים במסגרת הפיתרון השלישי. האפקטיביות של המהלך בצמצום משמעותי של פער השעות תלויה ביישומו המוצלח של הפיתרון הראשון. 

//פיתרון שלישי – הקלת העומס הכלכלי

המהלך השלישי, העוסק בהקלת העומס הכלכלי המוטל על הורים לילדים קטנים, מבוסס על העברת האחריות לחינוך וטיפול בגיל הרך מהמישור הפרטי למישור הציבורי. פיתרון זה מציע מהפכה של ממש במערך השירותים החברתיים שמספקת המדינה, וצפויות לו השלכות מרחיקות לכת לא רק על צמצום ההוצאה הפרטית אלא על אופייה של החברה הישראלית כולה. הפיתרון עומד היטב בכל היעדים שנקבעו, כגון צמצום פערים ואוניברסליות, ואימוצו יהיה אפקטיבי מאוד בהפחתת ההוצאות כבדות המשקל המוטלות על הורים. אך לצד יתרונותיו המשמעותיים, המהלך כרוך בעלויות תקציביות גבוהות מאוד ובהקמת מערך ציבורי כמעט יש מאין. בשל כך, הוא מקבל ציון נמוך בכל הנוגע לשיקולים של ישימות מעשית וישימות פוליטית וציון נמוך מאוד ביחס לשיקול העלות.

מה צריך לעשות

יישום תלת-שלבי של הפיתרונות שהוצגו

שלושת הפיתרונות שהוצגו מציעים תכנית פעולה קונקרטית בכל אחד מהתחומים שבהם הם עוסקים, והם תלויים וקשורים זה בזה. המהלך הראשון, אשר מפחית את עומס העבודה, קיבל את הדירוג הגבוה ביותר בהתאם ליעדים ולשיקולים המעשיים שנבחרו והוא מהווה תנאי להגדלת האפקטיביות של המהלכים האחרים. לכן מוצע לאמץ אותו כצעד ראשון. שני הפיתרונות האחרים קיבלו ציונים דומים זה לזה, אך מוצע לאמץ בשלב השני את הפיתרון השני, אשר מצמצם את הפער בין הימים והשעות של מערכת החינוך לבין אלה של שוק העבודה, ורק לאחריו – בשלב האחרון – את המהלך להוזלת העלויות, אשר מלאים הלכה למעשה את שירותי החינוך והטיפול לגיל הרך. 

לאימוץ הפיתרון השני לפני הפיתרון השלישי שני יתרונות: הראשון הוא שהוא צפוי בפני עצמו להוזיל משמעותית את העלויות שבהן נושאים ההורים ולייתר בהמשך כמה מהצעדים המוצעים במסגרת המהלך השלישי. היתרון השני הוא שיישום הפיתרון השלישי דורש בניית תשתיות משמעותיות אשר אינן קיימות עדיין, ודחייתו תאפשר להקדיש את הזמן הנחוץ להקמתן.

הפיתרון המפחית את עומס העבודה קיבל את הדירוג הגבוה ביותר בהתאם ליעדים ולשיקולים המעשיים שנבחרו והוא מהווה תנאי להגדלת האפקטיביות של המהלכים האחרים – לכן מוצע לאמץ אותו כצעד ראשון

סיכום

נייר זה פרס את ההיבטים השונים המרכיבים את העומס הרגשי והכלכלי שחווים הורים עובדים בישראל – החל משעות העבודה המרובות והדרישה להיות זמינים בכל עת, דרך חוסר ההלימה בין זמני הפעילות של מערכת החינוך לאלה של שוק העבודה וכלה בעלויות הכספיות הגבוהות הכרוכות בגידול ילדים בישראל. אופייה הרב-ממדי של הבעיה מחייב פעולה במספר מישורים במקביל, ולכן ההמלצה העיקרית העומדת בסיכום הנייר היא לבנות תכנית מדיניות הדרגתית שתטפל בכלל ההיבטים. 

על בסיס הניתוח שהוצג בנייר, מוצע לאמץ תכנית פעולה שפורסת את העלויות ואת השינויים הדרושים על פני חמש שנים:

תכנית הפעולה המובאת בנייר זה כרוכה בעלויות תקציביות משמעותיות, אך אימוצה צפוי להקל במידה ניכרת על הנטל הרגשי והכלכלי שחווים הורים לילדים צעירים. התכנית מבוססת על תפיסה רחבה של אחריות המדינה, הכוללת דאגה לאיכות החיים של האזרחים ולרווחתם – תפיסה שמשמעותה בפועל היא הקצאת משאבים שיאפשרו לכל אדם להגשים את עצמו בשוק העבודה ובחייו האישיים, ויביאו לקידום השוויון המגדרי והשוויון החברתי הכולל בישראל.

נספח – טבלת ניתוח החלופות

מילון מונחים

פריון העבודה – מדד כלכלי הבוחן את רמת הפרודוקטיביות של העובדים/ות במשק. אחת הדרכים המקובלות למדידת פריון העבודה היא חלוקת סך התמ”ג (תוצר מקומי גולמי) במספר שעות העבודה במשק, וזהו גם המדד שבו נעשה שימוש בנייר זה.

חוק שעות עבודה ומנוחה – תשי”א – חוק שנחקק בשנת 1951 ומגדיר את מסגרת השעות והימים שבהם מותר להעסיק עובדים בישראל, ואת התנאים להעסקה מעבר לשעות ולימים אלו. החוק מגדיר מונחים חשובים בהגנה על זכויות עובדים, כגון יום המנוחה השבועי, שעות העבודה ושעות נוספות, מגבלות על העסקת לילה והעסקה במשמרות ועוד.

שיעור התמורה לעבודה – מדד הבוחן את חלוקת העושר במדינה בין העובדים לבין בעלי ההון. המדד מחושב על ידי חלוקת סך ההכנסות מעבודה בתמ”ג (תוצר מקומי גולמי), וככל שהוא נמוך יותר כך גבוה יותר החלק מהתוצר שנמצא בידיהם של בעלי ההון.   

חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה – התשנ”ז – חוק משנת 1997 אשר קבע במקור שאורך שבוע הלימודים במוסדות החינוך בישראל יעמוד על לא פחות מ-41 שעות. מאז חקיקתו ידע החוק שינויים רבים, ויישומו המלא נדחה שוב ושוב על ידי הממשלות השונות בטיעונים של חיסכון תקציבי. כיום, החוק מיושם רק ביישובים בעלי רמה סוציו-אקונומית נמוכה, וגם שם אורך שבוע הלימודים עומד על 37 שעות בלבד, בעקבות תיקון לחוק משנת 2009. 

ההוצאה הלאומית על חינוך – סך ההוצאות של המשק הישראלי על שירותי חינוך מכל סוג. ההוצאה הלאומית מורכבת משני חלקים – הוצאה פרטית, שהיא סך ההוצאות של משקי הבית על שירותי חינוך, והוצאה ציבורית, שהיא הכסף שהממשלה משקיעה בשירותים אלו. 

עלות שולית – המחיר של יחידה אחת נוספת. בנייר זה התייחסנו לעלות השולית למעסיק עבור שעת עבודה – כלומר, כמה תעלה למעסיק שעת עבודה נוספת של העובד/ת, מעבר למה ששילם עד כה.

תגמול גלובלי על שעות נוספות – חוק שעות עבודה ומנוחה מחייב תגמול מיוחד עבור ביצוע שעות נוספות, מעבר לשעות המוגדרות על פי חוק כמשרה מלאה. כיום, מעסיקים משלמים עבור שעות נוספות בשתי דרכים עיקריות: תגמול שעתי – שכר קבוע עבור כל שעת עבודה נוספת, ותגמול גלובלי – סכום קבוע מראש המוענק לעובד/ת ללא קשר למספר השעות הנוספות שיבצע בפועל.  

איזון בית-עבודה – מושג מתחום חקר הארגונים ועולם התעסוקה, המתייחס ליכולת של עובדים לשלב בצורה מיטבית בין ספירת העבודה לספירת החיים והמשפחה. בעברית נהוג להשתמש גם ב”איזון משפחה-עבודה”, ובאנגלית נהוג המושג “איזון חיים-עבודה” (Work-Life Balance).

יעילות משקית – רמת ייצור התפוקה והשירותים במשק בהינתן כמות משאבים נתונה. ככל שהמשק מצליח לייצר יותר מכמות המשאבים העומדת לרשותו, כך הוא יעיל יותר. 

רשימת מקורות

ברנד, גלעד. יוקר המחיה בישראל בהשוואה בין- לאומית, בתוך: דו”ח מצב המדינה של מרכז טאוב לשנת 2015.

דגן-בוזגלו, נוגה וחסון, יעל. פערי שכר מגדריים בישראל בשנת 2015. תל אביב: מרכז אדוה, 2015.

דהן, מומי. אי-השוויון בהכנסות בישראל: התפתחות ייחודית. מקור אינטרנטי, יפורסם בקרוב כפרק בספר כלכלת ישראל בעשרים השנים האחרונות בהוצאת עם עובד. 2018.

טרכטנברג, מנואל, הדר זר, אביב, לייזר, רון, עוזיאל, אהוד. “היפוך הפירמידה”: חזון ומדיניות לגיל הרך בישראל. חיפה: מוסד שמואל נאמן, 2019.

ישיב, ערן וקסיר, ניצה. נשים ערביות בשוק העבודה בישראל: מאפיינים וצעדי מדיניות. ירושלים: בנק ישראל, 2012.

לביא, עינת. “עיצוב אידיאל אימהות טובה בקרב אימהות החיות בעוני בעת מדיניות חברתית משתנה“. ביטחון סוציאלי 103, מרץ 2018.

מן, יערה. הורים במלכוד: אחריות המדינה לחינוך וטיפול בגיל הרך בישראל. תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2017.

מן, יערה. הזכות לאבהות פעילה: המלצות לשינוי מדיניות חופשת הלידה בישראל. תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2018.

מן, יערה. נשוב עם צאת הלבנה: אימהות ואבות בשוק העבודה הישראלי.  תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2019.

פרץ-וייסוידובסקי, נדב. “בשם האם: בחינת מעמדם של אבות במדיניות החברתית בישראל דרך חוק חופשת לידה לאב והגבלת שעות עבודה ומנוחה“. חברה ורווחה ל”ח, 2018.

שטייר, חיה. “קשרי הגומלין בין עבודה בשכר לעבודה במשפחה“. סוציולוגיה ישראלית ז’, 2005.

קפלן, עמית וכרכבי-סבאח, מהא. עבודות שקופות בישראל: דוח מחקר לביטוח הלאומי. ירושלים: מכון ון-ליר, 2017.

דו”ח בנק ישראל 2017, בנק ישראל.

דו”ח מבקר המדינה בנושא הפעלת מסגרות משלימות בשעות אחר הצהריים (צהרונים) בגני ילדים ובבתי ספר ברשויות מקומיות באשכולות 4-10. 2014.

הורים עובדים בישראל: תמונת מצב. תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2018. 

החופש הגדול: ממצאים מסקר הורים. תל אביב: שדולת הנשים בישראל, 2018.

הסקר החברתי 2018, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע”ז-2016.

צו הרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק, 29 במרץ 2018.

Boulin, Jean-Yves, Lallement, Michel, Messenger, Jon C. & Michon Francois. Decent Working Time: New Trends, New Issues. Geneva: International Labour Organization, 2006.

Cools, Sara , Fiva, Jon H. and Kirkebøen, Lars. J., “Causal Effects of Paternity Leave on Children and Parents”. Scandinavian Journal of Economics 117, 2015.

De Spiegelaere, Stan & Piasna, Agnieszka. The Why and How of Working Time Reducation, European Trade Union Institute, 2017.

Featherstone, Brid. “Fathers matter: a research review”. Children & Society 18, 2014.

International Network on Leave Policies & Research: cross-country comparisons and country reports 

OECD, Education at a Glance 2019: OECD Indicators, OECD Publishing, Paris, 2019.