איך יתנהל פירוק מערכת החינוך הממלכתית-ציבורית | אביעד הומינר רוזנבלום

אחד הנושאים המרכזיים שעלה בהסכמים הקואליציוניים שחתמה מפלגת הליכוד עם שאר מפלגות הקואליציה הוא נושא החינוך. קריאת וניתוח ההסכמים מעלה תמונה מדאיגה ביותר, על פיה יישום מלא שלהם ימנע השכלה בסיסית ממאות אלפי תלמידים, יפגע אנושות בכלכלה ובחברה בישראל ויגרום לקריסה מוחלטת של החינוך הממלכתי-ציבורי בישראל.

ההסבר של התמונה העולה מההסכמים קצת ארוך, אבל מי שאכפת לו ממערכת החינוך וממדינת ישראל, חייב לקרוא אותו (מי שמעדיף לקרוא על הנושא בשרשור טוויטר, יכול לעשות את זה כאן):

רקע:

מערכת החינוך בישראל בגילי היסודי נחלקת לשלושה זרמים: ממלכתי, ממלכתי דתי וחרדי, ולשלושה סוגי מוסדות עיקריים: ציבורי, חצי פרטי (מוכש”ר), ופרטי. רובם המוחלט של התלמידים בממלכתי ובממ”ד לומדים בבתי ספר ציבוריים, ובחינוך החרדי לומדים רוב התלמידים במוסדות חצי-פרטיים או פרטיים.

בתי ספר ציבוריים מתוקצבים על ידי המדינה באופן מלא ושווה. הם מפוקחים, מחויבים לקבל אליהם כל תלמיד, וללמד את תוכנית הלימודים הרשמית. בתי ספר חצי פרטיים מתוקצבים בשיעור של 75% ופרטיים בשיעור של 55%, ומחוייבים בלימודי ליבה בהתאם.

חריגים מתוכם הם בתי הספר של שס ויהדות התורה, שמקבלים 100% למרות שהם חצי-פרטיים, על כל המשמעויות של זה. הפיקוח על בתי הספר הפרטיים והחצי פרטיים מינימלי, וחלקם מפלים בקבלת תלמידים, וחלק גדול מהם (במיוחד אצל הבנים) לא מלמד לימודי ליבה ברמה הנדרשת, אם בכלל.

במשך שנים ארוכות התקיימה מעין הסכמה שבשתיקה בין הצדדים: מצד אחד – אין פיקוח ולימודי הליבה חסרים, ומצד שני – התקציב נשחק. ה-75% וה-55% של בתי הספר הפרטיים והחצי פרטיים נגזרו משעות ההוראה בלבד, בלי שעות עזר, הזנה, הסכמי שכר חדשים ועוד, ובפועל היוו פחות מהשיעורים המוסכמים. המשמעות של החוסר הפיקוח הוא בתי ספר שלא מלמדים לימודי ליבה או עושים זאת ברמה נמוכה מאוד, כיתות קטנטנות של 10-15 תלמידים, מורים שאינם כשירים ומוכשרים לתפקידם, שעות שמדווחות ולא מתקיימות בפועל, הלנות שכר סדרתיות, אפליית תלמידים על רקע עדתי או מעמדי, נפוטיזם, שחיתות, ומה לא.

מה שהוסכם בהסכמים הקואליציוניים שבין הליכוד למפלגות החרדיות הוא שהתקציב יגדל לשיעורים המוסכמים (ואפילו מעבר), ואילו הפיקוח יקטן עוד יותר, ובתי הספר החרדיים יוכלו לעשות כמעט כל מה שהם רוצים, בכל היבט שהוא. בתי הספר הפרטיים והחצי פרטיים יקבלו 55%, 75% או 100% מתקציב שעות ההוראה, כולל הסכמי שכר וכו’ (למרות שהם לא באמת חלק מהם), ו-100% מהתקציבים הנוספים כמו הזנה וכו’. כך שבפועל התקציב שלהם יהיה אפילו גבוה יותר מהשיעורים הקבועים.

בנוסף, כל סוגי המוסדות יקבלו 100% מימון מהרשויות המקומיות. עד היום הרשויות המקומיות מימנו מימון מלא (בעיקר של שירותי עזר כמו ניקיון, תחזוקה וכו’) רק בתי ספר ציבוריים וחצי פרטיים, ומעכשיו הם יצטרכו לממן באופן מלא גם בתי ספר פרטיים. על זה נזעקו ראשי הרשויות. יש גם סעיפים שבהם התלמידים החרדים יקבלו יותר תקציב מכל תלמיד אחר. הסעיף המופרך ביותר בהסכמים האלה קובע שתלמיד חרדי, אפילו בחינוך הפרטי, יקבל מימון מלא של הסעה כל עוד אין במרחק סביר ממנו מוסד לימודים חרדי “דומה באופיו”. נניח ליטאי במקום חסידי, או של חסידות ספציפית ולא אחרת.

גם החינוך התיכוני החרדי ירוויח. ישיבות קטנות, בהן לומדים רק תורה, יקבלו 60% תקציב מכל התקציבים של החינוך הציבורי, כולל תקציבים כמו הזנה, שעות עזר, והסכמי שכר כמו “עוז לתמורה”, למרות שאין בהם כמעט מורים או שיעורים פרונטליים. בנוסף, המדינה או הרשויות המקומיות יקצו מבנה או יממנו שכירות באופן מלא לכל בית ספר חרדי, גם פרטי או חצי פרטי. כמו כן, המוסדות החרדים, שבאמת נמצאים במצוקת מבנים קשה בגלל הגידול המהיר והעובדה שהם פרטיים, יקבלו עדיפות על השאר בבינוי מבנים חדשים.

מהצד השני, הפיקוח המועט שהיה עד היום יעלם. במשרד החינוך כבר יושב שר מיוחד משס לענייני החינוך החרדי, שהיה מנכ”ל רשת החינוך של המפלגה. לרשתות המפלגתיות יוקם מחוז מיוחד במשרד החינוך, וינתן להן תקציב מיוחד למנות ולהעסיק בעצמן מפקחים שיפקחו על מוסדות הלימוד שלהן (!). הרשתות המפלגתיות גם יחשבו כמו רשות מקומית, וכך יוכלו לפתוח בתי ספר חדשים גם בלי הסכמת הרשות המקומית שבשטחה יוקם בית הספר, וכמעט בלי שום הגבלה, גם לא של מספר התלמידים הרלוונטי, הצורך וכו’. שתי הרשתות המפלגתיות גם יוגדרו בצורה שונה, כך שפתיחת האחד, לא תוכל למנוע את פתיחת השני.

האפשרות לקנוס או למנוע פתיחת בתי ספר קטנים במיוחד תיעלם כמעט לגמרי. גם האפשרות לקנוס בתי ספר שלא מלמדים ליבה, שדיווחו דיווחי שווא או שהתגלו בהם בעיות אחרות, תיעלם כמעט לחלוטין, וכדי לקנוס יהיה צורך בשימוע, ואישור של מנכ”ל המשרד, וגם אז ניתן יהיה לקנוס רק בגובה ההפרה ולא מעבר.

כל התקציבים המדוברים יועברו לבעלויות על בתי הספר ולא לבתי הספר עצמם. בהסכמים כתוב במפורש שזה יתרחש אפילו בתקציבים כמו אלה של רפורמת גפ”ן, שכל המטרה שלה הייתה לחזק את עצמאות בתי הספר. המהלך הזה נועד לחזק את בעלי המוסדות, שהם השכבה החזקה ביותר במגזר החרדי, ואת המפלגות עצמן.

וכאילו כל זה לא מספיק, גם ב”ציונות הדתית” רוצים שיפלו אותם לטובה. בהסכמים איתם נקבע שמוסדות לימוד פרטיים וחצי פרטיים שילמדו לימודי ליבה באופן מלא, יקבלו מימון מלא, כמו בתי הספר הציבוריים. זאת למרות סינון תלמידים, גביית תשלומי הורים וכו’. בנוסף נקבע שהחינוך הממ”ד יקבל תוספת של 637 מיליון ש”ח בשנה בבסיס התקציב, למרות שכבר היום תלמיד דתי בתיכון נהנה מתקציב גבוה ב-25% מתלמיד חילוני וב-44% מערבי. עוד 100 מיליון ש”ח ילכו להקלת תשלומי הורים לישיבות תיכוניות ואולפנות, ו-250 מיליון לחינוך הפנימייתי (לא רק הדתי).

ומה נקבע לגבי החינוך הממלכתי?

כמה מילים ריקות על חיזוק החינוך הממלכתי, עידוד לימודי תנ”ך וציונות, והעברת האחריות התכניות החיצוניות לאבי מעוז, ובערך מיליארד וחצי ש”ח לשלוש רשויות שונות שיממנו ארגוני הדתה ולאומנות, שחלקם יפעלו בחינוך הממלכתי.

המשמעות של ישום ההסכמים האלה דרמטית:

התמריץ של מוסדות לימוד חרדים ללמד לימודי ליבה ירד כמעט לאפס, כמות התלמידים שלומדים ליבה תרד או תתקע במקום, ומאות אלפי חרדים יאלצו לחיות חיי עוני. פחות גברים חרדים יצאו לעבודה, ואלה שיצאו יהיו בעלי כישורים תעסוקתיים נמוכים.

בנוסף, כל קבוצה, ולו הקטנטנה ביותר, גם במגזרים האחרים, שתקים מוסד לימודים פרטי, שמסנן תלמידים על בסיס ציונים, רקע או קשרים, וגובה תשלומי הורים, יוכל לקבל מימון מלא מהמדינה ומהעיריות. החינוך הציבורי-הממלכתי, שבו לא יושקע שקל עבור הקטנת הכיתות או שיפורים אחרים, פשוט יקרוס, וישארו בו רק התלמידים החלשים ביותר.

מה זה יגרום למדינה?

רמז לתוצאות אפשר לראות בסעיפים אחרים בהסכמים הקואליציוניים, שקובעים שבני ובנות החברה החרדית, יוכלו להתקבל לשירות המדינה ולעבוד במקצועות טיפוליים גם בלי תואר אקדמי מתאים, אלא עם תעודות תורניות או סמי אקדמיות מקבילות. ממדינה מפותחת למדינה מתפתחת, במקום להיפך.

מה כן היה צריך לעשות?

להמשיך את הצעד המבורך של משרד החינוך בממשלה הקודמת, שאישר לראשונה חוזר מנכ”ל שמחזק מאוד את החינוך הממלכתי חרדי, ולחוקק חוק שיעגן אותו, ולפתוח בכל עיר חרדית בתי ספר ממלכתיים חרדיים וציבוריים.

וכמובן שלא לממן באופן מלא בתי ספר פרטיים, כאלה שמסננים תלמידים, כאלה שגובים תשלומי הורים גבוהים או כאלה בלי ליבה.

במקביל צריך לחזק את החינוך הציבורי בישראל, בכל המגזרים. באותם סכומים שנקבעו בהסכמים הקואליציוניים אפשר להקטין כיתות, לשפר את תנאי השכר והעבודה של המורות, הגננות והסייעות, ועוד. הכסף קיים, השאלה היא מה עושים איתו.

כאן אפשר לקרוא את הניתוח המלא, כולל פירוט הסעיפים הרלוונטיים בהסכמים הקואליציוניים, וכאן להצטרף לקבוצת ווטסאפ בה ישלחו מדי פעם בפעם ניתוח מדיניות מבית הקרן.

אביעד הומינר-רוזנבלום,
מנהל מדיניות וחוקר בקרן ברל כצנלסון